מאיה, ילדה לזוג ערבים ישראלים ששלחו את ביתם ללמוד בבית ספר יהודי, תוהה בפני שתי חברותיה למה לא הזמינו אותה לחזרות מקהלה בבית הספר.
אחת מהן מסבירה לשנייה: "יא גנובה, זה טקס יום הזיכרון, ומאיה היא ערבייה כאילו".
החברה השנייה עונה: "מה זה קשור? מאיה לא כמוהם, היא משלנו. נכון מאיה?"
מאיה עונה: "כן".
(מתוך "עבודה ערבית", עונה 2, פרק 8)
הדיאלוג הקצר הזה מיד עשה לי משהו חזק בבטן. גם אני למדתי בבית ספר יהודי, ולא פעם שמעתי את המשפט (גם ממבוגרים): יוסף, אתה בסדר, אתה לא כמוהם, אתה משלנו. הייתי רוצה שמישהו יעשה מחקר מעמיק על שני המושגים האלה: "כמוהם" ו"משלנו". מי זה הם, מה זה אומר להיות "כמוהם", מי זה אנחנו ומה צריך לעבור אזרח ערבי כדי להיות "משלנו"?
האם הוא צריך לוותר על ההיסטוריה והנרטיב שלו שאותו, מרוב חשש קיומי, לא מלמדים בבתי הספר היהודיים וכמעט ולא בבתי הספר הערבים? האם הוא צריך לעמוד למשמע הצפירה ביום הזיכרון לזכר חללי צה"ל ולבכות? האם הוא צריך לחגוג את יום העצמאות ולנופף את דגל ישראל בגאווה? אולי לשיר את "שיר הרעות" כמו מאיה בסוף הפרק, או "באב אל וואד" ו"כולנו יהודים" כמו שאני שרתי במקהלת בית הספר היסודי? האם הוא צריך לשכוח מהנכבה או חס וחלילה להזכיר אותה בפרהסיה? האם עליו להימנע בכלל מלהביע דעה פוליטית, כי בכל מקרה תמיד יאשימו אותו בחמאסיזם והטוקבקיסטים יחזירו אותו לעזה למרות שנולד בחיפה? אז האם אני "משלנו" או "כמוהם"? ומה בכלל עדיף להיות?
סלחו לי, אולי נסחפתי, אבל הפרק הזה, שגם אני שיחקתי בו, באמת עשה לי הרבה. גם קיבלתי המון הודעות סמס מחברים יהודים שהתרגשו: "פרק חזק, גם מצחיק בטירוף, כל הכבוד". ובאמת כל הכבוד לקשת, שלמרות המסחריות ולמרות שהטלוויזיה הישראלית וויתרה מזמן על הקהל הערבי, בכל זאת מקרינים סדרה שנכתבה ע"י ערבי ומשוחקת ע"י ערבים ומדברת ערבית. במצב העצוב של היום, שבו כל מי שפוזל קצת לכיוון אהדה או אפילו ניסיון הבנה של הצד הזה נחשב בוגד ולא "משלנו", זה לא ברור מאליו. כל מה שנשאר זה לעודד: כן ירבו.
מה יקרה ליהודים אם תשמעו פעם אחת על הנכבה?
קראתי את התגובה של רפיק חלבי על אותו פרק, שהוא לא מספיק אמיץ. אני קצת מסכים איתו. הדוגמה הכי בולטת היא בקטע שבו, אחרי פרק שלם של דיבורים על הנכבה, הילדה שואלת את סבתא מה זה נכבה והסבתא יושבת ומראה לה תמונות מפעם, של קרובי משפחה, בתים ושדות, אבל לא אומרת כלום.
כנראה שהכותב סייד קשוע לא חשב שהקהל היהודי מסוגל לשבת בבית ולשמוע את הסיפור הזה. הרי זה יערער את היסודות ואת עצם קיומו בארץ הזאת, לא? ומצד שני, האזרח הערבי היה חייב ללמוד כל השנים האלה בבית הספר את הנרטיב היהודי וגם למד לחיות איתו, בכעס אומנם אבל למד. אולי הגיע הזמן שגם הצד היהודי ישמע את הצד שלנו? (אוי, עכשיו אני כבר לא "משלנו")
ובכל זאת, אני לא מסכים עם האמירה של מר חלבי שזה לא מועיל. אני מת מפחד ממה שקורה במדינה הזאת, ועד לאיך שהשנאה אוכלת את יושביה, איך הפתרון לסכסוך הולך ומתרחק, איך עתיד שני העמים במקום הזה לא נראה מזהיר. ולמרות זאת, כל עוד אני חי כאן אני חייב להיות אופטימי. אני מכריח את עצמי להחזיק בכל בשורה טובה, כמו הסדרה "עבודה ערבית", שנותנת ביטוי אמיתי לחיים האבסורדיים שלנו כאן. כי אחרת - עדיף לי להגר למדינה אחרת ולהמציא את עצמי מחדש.
הלוואי ואנשים כאן היו חיים את המילים שסייד שם בפיו של מאיר, שמביע את אהבתו לאמל בנאום שהוא נושא בטקס הדלקת המשואות: "אני יודע שזה קשה. אבל את כמו בית בשבילי. בדיוק כמו שאני אהיה בשבילך. ואני מוכן לעשות הכול בשביל הבית שלנו. אני רוצה לחיות איתך. אני יודע שביחד אנחנו נתגבר על כל הקשיים. לא מעניין אותי דת, ולא לאום, ולא מלחמות ולא היסטוריה. את מעניינת אותי. את ורק את. ואני לא אוותר עלייך לעולם. לתפארת המדינה שאנחנו חיים בה ביחד".