"עשתה משפט שדה בתקשורת". כך, לצד שמה ותמונתה, הציג אחד המגיבים בפייסבוק את האישה שהתלוננה בפייסבוק על התנהגותו של אריאל רוניס, מנהל לשכת רישום האוכלוסין בתל אביב, ששם ביום שבת קץ לחייו. כך, במשפט יחיד, נטול מודעות עצמית וכזה שמייצג נאמנה עשרות תגובות אחרות, ניסח אותו מגיב את הבעייתיות העצומה של השיימינג: גם כשאנחנו מכירים בו ובפגעיו, אנחנו לא יכולים להכחיד אותו.
פרשת אריאל רוניס התגלגלה מהר. "אמא שחורה" (כך הגדירה את עצמה) פרסמה פוסט ביום רביעי האחרון. בתוך פחות מיממה הוא כבר זכה לאלפי שיתופים, הועלה לדרגת "רץ ברשת", ונוטר על ידי כלי התקשורת כאייטם שמורכב מכל החומרים החמים: חשד לסקסיזם (אימא לשלושה מול גבר כוחני), חשד לגזענות עם הנחה (שגויה) שמדובר באתיופית (תפוח אדמה אקטואלי בוער), משוא פנים ביורוקרטי והצלחה ויראלית מוכחת. כשהפוסט הגיע לתקשורת, הוא קיבל עוד קצת רוח גבית. הרוח האדירה הזאת פגעה באדם שעמד על צוק ודחפה אותו אל התהום. ואם לא היה די בטוויסט הטרגי הזה בעלילה, הרי שקיבלנו טוויסט מכוער נוסף עת שינתה הרוח את כיוונה וחזרה כמו בומרנג אינטרנטי אל מי שחוללה אותה.
אני מניח שכמוני, כך גם רובם המוחלט של אלפי המלייקקים, המשתפים והמגיבים על הפרשה לא הכירו את רוניס. זה לא הפריע לרבים מהם לקבל כפשוטו את הסיפור ולרדד את הפרשה המורכבת לכדי תרשים זרימה דו-שלבי: שיימינג התאבדות. זאת, תוך התעלמות מכל המטענים הביוגרפיים, המנטאליים והפסיכולוגיים שמביאים אדם לכדי מעשה קיצוני שכזה.
אולם מה שתמוה בסיפור הוא לא ההתייחסות הפשטנית של אומת הפייסבוק להתאבדותו של אדם שלא הכירה (זה נכון, אגב, גם למי שמיהר לכרוך בין התאבדותו לבין שירותו בשב"כ). לשיפוט הפייסבוקי המהיר והנמהר כבר התרגלנו. מה שתמוה, אם כך, אינו פסק הדין של חבר המושבעים הציבורי בדבר אשמתה של המתלוננת, אלא גזר הדין שהתלווה אליו. העונש הוא על פי אמות המידה המקובלות בתנ"ך: עין תחת עין, שן תחת שן, שיימינג תחת שיימינג.
שיימינג ייענה בשיימינג
הבעייתיות של השיימינג כבר נדונה לא פעם בעבר. אני עצמי כתבתי על כך כבר לפני יותר משלוש שנים, כשזוג שחגג את אירוסיו ביער והשאיר אחריו זבל מצא את עצמו למחרת בפייסבוק מכוסה טינופת. בקצרה אומר שהשיימינג הוא כלי עוצמתי, אבל גם כזה שנותן כר פורה לפשטנות, לדמגוגיה ואפילו לשקרנות לשמה. במילים אחרות: שיימינג הוא כוח, וכמו תמיד עם כוח – חשיבותו טמונה בידיים האוחזות בו.
אבל הסיום הטרגי של הפרשה הנוכחית מגלה לנו עוד טפח מתחלואיו של השיימינג. אם אפשר היה לקוות שמודעות לעוצמתו ההרסנית של השיימינג תביא לשימוש מרוסן ומושכל בו, הרי שהתקווה התבדתה אמש. לא רק שהשיימינג ממשיך לפעול במלוא עוצמתו – הוא ממשיך לפעול גם במקרים בהם התגלה במלוא הרסנותו.
אל תטעו – התגובה שהובאה בתחילת המאמר אינה יחידה במינה או יוצאת דופן. בפוסט האחרון של רוניס לבדו אפשר למצוא תגובות דומות לה: מ"הגברת חיה עם עצמה בשלום?" ו"מעניין אם המצפון שלה נקי", ועד "היא חרא גדול". ברחבי הרשתות החברתיות אפשר למצוא תגובות בוטות דומות - מההאשמה בניסיון לזכות בדקות תהילה אצל רפי רשף ועד ל"בהמה אופורטוניסטית". כך נראה הצדק בעידן הפייסבוק: עוולה (אמיתית ככוזבת) תזכה להפצה, ושיימינג יענה בשיימינג. מסתבר שגם הכרה בכוחו של השיימינג לא תביא להכחדתו. השיימינג כאן כדי להישאר.
התיק של התקשורת
לא צריך לדחות את השיימינג על הסף. השיימינג הוא מפלטו האחרון (ואולי היום זה כבר מפלטו הראשון) של האזרח המבקש צדק. הוא פונה אליו כשהוא נואש מהאימפוטנציה של הרשויות או מערלות הלב של התאגידים. בעניין הזה, לעיתונות יש תפקיד משמעותי. בעבר הייתה זו העיתונות אליה היה פונה אותו אזרח שלא מצא אוזן קשבת במערכות החברתיות האטומות. היום יש לו פייסבוק.
התועלת בתיעול הקיטור מהעיתונות אל הרשתות החברתיות הייתה עצומה, אבל המחיר היה גבוה – היעדר מוחלט של בקרה. ביקורות, טענות, תלונות ומענות הפכו ל"שיימינג", השפלה פומבית. כמיטב המסורת קצרת הרוח של התרבות הדיגיטלית החדשה, דילגנו על תהליך שלם של בירור עובדות וקפצנו ישר לשורה התחתונה, שבאה בצמוד לעונש לביצוע מיידי.
העיתונות לא מתמודדת לרוב עם המציאות החדשה, אלא מעדיפה ליישר איתה קו. פרשות יומיומיות מהסוג הזוכה לשיימינג אינטרנטי לא זוכות עוד לטיפול ראשוני בתקשורת, אלא רק להדהוד ולמעקב. במקום לייצר את האייטמים ולהפנות אליהם את הזרקור, התקשורת מסתפקת בפולואפ.
לעיתונות יש לכאורה יתרון מובנה על פני הרשתות החברתיות – יש לה אתיקה, קוד התנהלות עקרוני ומערכת כללים מקצועיים שאמורה למזער את מרחב הטעות. האתיקה הזו, למרבה הצער, הולכת ונשחקת בעיתונות בשנים האחרונות (ע"ע מערכת הבחירות). אבל כאן בדיוק נבדלת העיתונות מההמון האינטרנטי – ביכולת, וגם במחויבות, לספק תמונה מלאה של פרשות שמעוררות תהודה ציבורית, ולא רק להדהד אותן בתורה. בעידן הרשתות החברתיות, חשיבותה של העיתונות כמי שמספקת פתחון פה לציבור מתגמדת לעומת מחויבותה לרף מקצועי גבוה. עיתונות היא לא (רק) המגאפון של הציבור; היא גם הפנס של האמת.
הבעיה המרכזית בשיימינג היא לא רק התוצאות הפוטנציאליות ההרסניות שלו, אלא גם העובדה שבאופן אירוני ביחס לכוונות הטובות העומדות מאחוריו, הוא דווקא מבטל את אלמנט הצדק במשוואה. שיימינג הוא בעייתי מעצם היותו שיימינג, מכיוון שלגולש האקראי אין לרוב כלים לדעת אם הוא מוצדק או לא. מישהו מאתנו באמת יודע מה קרה בין רוניס לאם המתלוננת? מישהו יודע מי אשם, אם בכלל? מי יודע לצד מי עומדת האמת?
זה התפקיד אותו אמורה למלא העיתונות. לא להדהד סיפור שכבר מסעיר את הרשת, אלא לחקור, לתחקר, לפרוש תמונה מלאה – וגם לנקוט עמדה, אם צריך. אם היא לא עושה זאת, מוטב כבר שתפנה את מקומה לרשתות החברתיות. בכל מה שקשור לשיימינג, הן עושות לה שיימינג.