שלהי אביב 1945. נערה יהודייה צעירה בת 16 משוחררת מצעדות המוות ביערות בצפון סלובקיה, ומחליטה לחזור אל וולנוב – הכפר הקטן ממנו נעקרה מעט לאחר פרוץ המלחמה. היא רוצה לחזור אל ביתה, לחפש מה נותר, מי נותר. יחד עם שני חברי ילדות היא מתדפקת על דלת הבית בו גדלה, ואת הדלת פותחת השכנה, מופתעת ומאוכזבת. "מה, חזרת?", שואלת השכנה באכזריות. הנערה מבררת בזהירות אם עוד מישהו חזר, ונענית בשלילה. שעת ערב. בחוץ גשום. השכנה מזמינה אותה ואת חבריה ללון בעליית הגג, היות שכבר אין לאן ללכת בשעה כזאת. בהמשך הערב שומעת הנערה את האישה קובלת באוזני בעלה על כך ש"היהודים חזרו, וכעת הם ירצו לקבל בחזרה את שלהם", ומפצירה בו שילך להביא את הגרזן ויסיים את העבודה. הנערה מעירה את שני חבריה, ויחד הם בורחים מהבית, מכפר ילדותם. הם לא ישובו לשם לעולם.
70 שנים לאחר מכן, הגעתי אני, נכדהּ של אותה נערה, אל אותו כפר ארור. גיליתי שהאווירה נותרה כשהייתה אז. המבטים, האדישות. אך עלי איש לא איים. אני הגעתי ממקום אחר, מזמן אחר.
זוהי פולין. ארץ שבה שנאת היהודים העתיקה הייתה ועודנה כוח מאחד שמסייע לפולנים לגבש את זהותם הלאומית פעם אחרי פעם, ולצלוח אתגרים שניצבים בדרכם. וגם זו פולין: ארץ שבה התארחו דורות רבים של יהודים, שמצאו בה מקלט ובית חם להניח בו את מקל הנדודים עד לסערה הבאה. 800 שנה חיו היהודים בפולין. הם שגשגו, התפתחו והעמיקו את אחיזתם. ואז הורידו הגרמנים חושך על פני תהום. אותו תוהו ובוהו קמאי שהיה נחלת סיפורי הבריאה, כאילו שב ועלה מן התהומות, וגיהינום מעשה ידי אדם החל משתלט על אירופה.
כעת החליטו הפולנים להטיל אחריות פלילית על מי שיזכיר אותם כשותפים או כאחראים לפשעים שבוצעו בשטחם בתקופת מלחמת העולם השנייה. והאמת היא שהם אינם טועים ולא מטעים.
פולין היא לא ההמן התורן
צר לי לשפוך צוננים על ההתלהבות האופיינית לנו כל כך, שהנה מצאנו לנו "המן" תורן, אבל הפולנים אכן אינם אשמים בפשעים שביצעו המרצחים הגרמנים על אדמת פולין. לא היו מחנות השמדה פולנים. זהו עיוות היסטורי אינפנטילי במקרה הטוב וכסילוּת מרושעת במקרה הרע. החקיקה, הסימון, הריכוז, הרדיפה, הגירוש, השוד, הרצח, ההשמדה התעשייתית – כולם נעשו על ידי עם המרצחים הגרמני.
לצדם היו מה שאנו קוראים "עוזריהם" - כל מי ששיתף פעולה עם הגרמנים באופן ישיר. היו אלה אוקראינים, ליטאים, לטבים, בלארוסים, הולנדים ובני לאומים אחרים - בהם אף יהודים - שמכרו את נשמתם לשטן ושיתפו פעולה באופן גלוי עם הגיהינום שהביאו הגרמנים על אירופה. במדינות מסוימות באירופה הכבושה עלו משטרים פשיסטיים ורצחניים, ששיתפו פעולה עם הגרמנים בחפץ לב, וכלל לא היה צורך בכיבוש הגרמני כדי לאכוף את כלליו; במדינות אחרות קמו ממשלות בובות אשר יישמו את הנחיות הגרמנים, ואף סייעו להם בלכידת היהודים ובשילוחם אל המוות, פעמים רבות באמצעות כוחות השיטור המקומיים.
לא כך היה בפולין. ממשלת פולין שגלתה ללונדון לא אפשרה את הקמתה של ממשלת בובות תחתיה, ובמקום זאת קמה המחתרת הפולנית שמנתה בשיאה מאות אלפי פולנים, ודאגה מראשית דרכה לחסל פולנים שנחשדו בשיתוף פעולה עם הגרמנים. המחתרת הפולנית פעלה ללא הפסק נגד הגרמנים, השקיעה רבות בהשגת ראיות על מעשי הגרמנים נגד היהודים, ודאגה להביא את המידע אל העולם. חסיד אומות העולם הפולני הקתולי יאן קרסקי, נציג ממשלת פולין על אדמתה, פעל ללא לאות ותוך סיכון חיים כדי לחשוף את פשעי הגרמנים בכפרים, בגטאות ובמחנות, והיה מהראשונים שהביאו לעולם את דבר חיסולה של יהדות פולין.
היו גם אחרים. בספרו "צֵיד היהודים – בגידה ורצח בפולין בימי הכיבוש הגרמני", מספר יאן גרבּוֹבסקי על החיפושים המאורגנים אחר יהודים ששרדו את חיסול הגטאות ואת הגירושים למחנות המוות, וניסו למצוא מסתור אצל שכניהם הלא-יהודים. הספר שופך אור על יחסי יהודים ופולנים באזורי הכפר של הממשל הכללי בפולין (הגנרלגוברנמן), ומסביר כיצד רוב היהודים שהסתתרו בסופו של דבר הוסגרו ונרצחו על ידי האוכלוסייה הפולנית המקומית. בסיכום מחקרו הוא קובע כי למעלה ממאתיים אלף יהודים (!) הוסגרו ונרצחו על ידי שכניהם, לרוב פולנים, בעבור בצע כסף או בעבור מצרכי קיום בסיסיים. במקרה זה, לא הגרמנים הם אלה ששפכו דם יהודי. סטניסלב ז'מינסקי, מורה מהעיר לוקוב, מספר שהפולנים "התנדבו לציד הזה מרצונם, לא הייתה שום כפייה".
לגרמנים דווקא סלחנו
גם בפולין של ימינו רבה האנטישמיות, אבל הסערה הנוכחית שהתעוררה בישראל בעקבות החוק החדש אינה משקפת שינוי כלשהו בעמדות הפולנים, כי אם את השינוי שחל בעמדותינו שלנו ואת השִׁכחה והבורות המאיימות לכלות את זכר האירועים. אל לנו להלין על מיליוני הפולנים החבוטים והמפוחדים, שקיבלו את עצמאותם מחדש בסך הכל לפני פחות משלושה עשורים, החסרים כל מסורת דמוקרטית אחרי שנים של שיסוי פנימי ומשטרות חשאיות, מתמודדים עם אתגרים חברתיים מאוד גדולים, ועדיין מתעוררים בפחד כל אימת שהדוב הרוסי ממזרח נוהם ומשחרר איומים. ועוד זוכרים הפולנים את יער קאטין ואת ה"תאונה" שקרתה למטוס שהחזיר את כל צמרת הממשל מאירוע הזיכרון לציון 70 שנה לטבח הנורא.
לא זו צריכה להיות תגובתנו, ובטח לא באופן הגלותי של זעקות חמס ושבר בעקבות כל גחמה שמשחרר הפריץ. את הצדק היה צריך לתבוע מהם כבר לפני שנים בהשקעה משמעותית בחינוך לסובלנות ולהומניזם, בשיקום של הריסות העולם היהודי שחרב, בפתיחת מרכזי חינוך והידברות שייאבקו בסרטן הגזעני והפשיסטי שמרים את ראשו מעת לעת בפולין. לא פיצויים. לא שילומים.
וחרף כל זאת אל לנו לשכוח מי האחראי הראשי למלחמה ולשואת העם היהודי. עם המרצחים הגרמני הוא שיישא באחריות על הפשעים הנוראים עד קץ הדורות. חמישים וכמה שנים של יחסים דיפלומטיים, כמה צוללות גרעיניות במחירי בושה, הימנעות מגינויים בינלאומיים של עמי אירופה האחרים וה"נאורים", ועוד כמה ביקורים בברלין הפורחת והמשוחררת – כל אלה גרמו לנו להעניק לגרמנים מחילה מלאה על פשעיהם הנוראיים שאין עליהם כל כפרה.
לא מהפולנים או מהגרמנים עלינו לבקש את כבודנו, כי אם מעצמנו בלבד. עלינו לבוא חשבון עם עצמנו ולחנך את ילדינו ואת חניכינו שיהיו אמיצים לעמוד על האמת ההיסטורית ולא לסגת ממנה כשהדבר לא נוח או לא מסתדר. בתוך מציאות בה השיח נהיה שטחי ומתלהם יותר ויותר, בה כולם סביבנו מבכרים את כלי החקיקה והענישה על פני הדיון החינוכי - בפולין כמו בישראל - עלינו לשאת על עצמנו את האחריות לעיצוב הזיכרון ולנשיאת מורשת המורדים והלוחמים אל הדורות הבאים. קל וחומר עם היעלמותם של אחרוני העדים והניצולים.
הכותב הוא מדריך פולין במרכז ההדרכה "המעורר" וחבר תנועת דרור ישראל