כמו כל בעלי החיים, גם האדם נוטה מטבע בריאתו ליטול לצרכיו כל מה שזמין ומה שציבורי, ובלבד שהדבר לא יגבה ממנו מחיר גבוה ויסכן את שרידותו. אצל בעלי חיים זה אינסטינקטיבי, אצלנו – קוגניטיבי. אבי הפילוסופיה, אפלטון, דן בסוגיה מוסרית זאת לפני 2500 שנה בדיאלוג "המדינה", שבו הסכימו כל המתדיינים (חוץ מסוקרטס) שאדם עם תכונות של רואה ואינו נראה ייטול בשוק כל מה שליבו חפץ מבלי לשלם.
מה שנכון לבני אדם מן השורה, נכון קל וחומר לשליטים. מפני שליטים מושחתים הזהיר הנביא שמואל את העם שביקש ממנו להמליך מלך לפני 3,000 שנה. העם העברי קשר את המוסר לאלוהים המעניש את המושחתים. ייתכן שזה עבד בחברות אחדות, אך כפי שפרידריך ניטשה כתב במאה ה-19 – אלוהים מת. כך התירה החילוניות את השחיתות.
לכאורה, אין ללמוד מאפלטון, משמואל הנביא ומניטשה על החברההישראלית. אך לא היא. האליטות המנהיגות בתקופת היישוב שלפני הקמת המדינה היו צנועות ברמה האישית, ולא היה לחבריהן מניע ליטול לעצמם מנכסי הכלל, אך שחיתות קולקטיבית הייתה גם הייתה. לאחר המהפך הפוליטי בישראל ב-1977 דיבר ראש הממשלה החדש, מנחם בגין, על בריכות השחייה בקיבוצים לעומת העוני במושבי עולים ובעיירות פיתוח, והתכוון לכך שהכסף לבניית הבריכות הגיע לקיבוצים באופן מושחת ולא מפרי עמלם של חבריו.
פרופ' רם מואב, אחי ז"ל שהיה ראש מכון "וולקני" למחקר חקלאי ויועץ מדעי של שר החקלאות אריק שרון, סיפר לי שבביקור בקיבוץ גבעת חיים מאוחד (שבו התגורר מזכיר ההסתדרות יצחק בן אהרון) הוא ראה משאיות שהביאו עבור הפרות ברפת ירקות סוג א' שנועדו לייצוא כדי לספק את המזכיר האוטופיסט. אחי סבר שמדובר בשחיתות. שאלתי אותו מדוע אין הוא פועל להדבירהּ, והוא השיב לי שזאת הנורמה והוא אינו דון קישוט.
דוגמה קיצונית התרחשה בפרוץ מלחמת העצמאות, כאשר הסוכנות היהודית הקצתה סכומי כסף גדולים לסלילת דרכי ביטחון על מנת לעקוף יישובים ערביים. אבל חלק מן הכסף לא הופנה לסלילת כבישים, אלא למפא"י, לבניית סניפים למפלגתו של דוד בן גוריון כדי להתכונן כהלכה לבחירות שאחרי המלחמה. אחת התוצאות הייתה שב-31 במארס 1948, שקעה בבוץ על הדרך מקיבוץ חולדה לכביש המוליך ללטרון שיירה שיצאה לירושלים. היא הותקפה על ידי ערבים. 17 פלמ"חניקים נטבחו, והאספקה לא הגיעה לירושלים. אמצעי התקשורת אז היו מגויסים, הפרשה לא נחשפה, ההיסטוריונים הצניעו אותה - שהרי לבן גוריון מותר. ובן גוריון ניצח כמצביא מלחמת העצמאות בבחירות הראשונות ב-1949. אפשר לטעון שבן גוריון לא ידע, ושעוזרו הקרוב לוי אשכול (לימים ראש ממשלה) עשה את המעשה המושחת. השניים לא לקחו דבר לעצמם. אבל שחיתות הייתה שם. ועל פי כללי המשחק שלנו היום, בן גוריון אמור היה להתפטר מתפקידו כראש ממשלה, והפרקליטות הייתה נדרשת להגיש נגדו כתב אישום.
ההבדל בין אז להיום נעוץ בעיקר בשני גורמים: החברה העברית בתקופת היישוב ובעשור הראשון לקיום המדינה הייתה קולקטיביסטית, והיום היא אינדיבידואליסטית; והחברה אז הייתה אידיאליסטית, והיום היא חומרנית-אגואיסטית. מכאן, שאז שירתה השחיתות את הקולקטיב האידיאליסטי, כמו זה של מפא"י ושל הקיבוצים, והיום השחיתות מאפשרת לחברי האליטות, הקרובים לצלחת, ליטול ממנה לעצמם. לשחיתות של אז יש יותר מבינים וסולחים, ואת השחיתות של היום מוקיעים בקול גדול.
אבל המצב מורכב עוד יותר. ראשית, שחיתות היא שחיתות, כי הגדרתה היא פורמלית משפטית, ולא תלויה בנסיבות. שנית, ילדי המושחתים ונכדי האידיאליסטים של אז, שהגיעו למעמדם הנוכחי בזכות אותה שחיתות, לוחמים היום בקול גדול נגד המושחתים של היום (אם הם שייכים למפלגה יריבה). מכאן שאנחנו נוכחים לא רק בתרבות של שחיתות, אלא גם בתרבות של צביעות.