סוגיית עד המדינה הייתה מאז ומתמיד סוגיה מורכבת בכל הקשור לאמון הציבור במערכת המשפטית, אולם נראה כי שטף ההסכמים והפרופיל התקשורתי הגבוה להם זוכים עדי המדינה מביאים לכך שהנושא הופך לנקודת שבר אמיתית ביחסי האמון שבין הציבור למערכת המשפט.
חתימת הסכם עם מי שמוגדר כחשוד, נאשם או אפילו עבריין מורשע, אשר כוללת בדרך כלל גם הטבה או הקלה בעונשו, מערערת את אמון הציבור במערכת. קשה לכל אדם, קל וחומר לקורבנות העבירה או בני משפחותיהם, לעכל הסכם עם מי מהמעורבים בפשע. יש גם הסבורים כי התנהלות זו מביאה לטשטוש אמות המידה המוסריות – דמיינו לכם מצב בו פרשיות רצח מפורסמות אשר נקלעו למבוי סתום היו נפתרות על ידי שימוש בעדי מדינה. האם נראה לכם כי ראוי היה לזכות מאשמה את עוזרו של ג'ק המרטש בכדי לפתור את מקרי הרצח? להפוך מחבל חמאס לעד מדינה כדי להרשיע את שותפיו לביצוע פיגועים? לא ברור היכן עובר קו הגבול.
נדמה כי נוצרה תחושה שבכל מבוי סתום, או אפילו קושי סביר שנוצר בחקירה, ממהרת הפרקליטות להפוך את אחד העדים לעד מדינה. מדובר במצב מסוכן, מצב בו בראשו של העבריין תמיד תשב התפיסה כי גם במידה ויפשע וייתפס, הוא עדיין יוכל להיחלץ.
מערכת קורסת
מנגד, איננו חיים בעולם אוטופי, אלא במציאות של אילוצים, פשרות ובעיה מרכזית אחת העוברת כחוט השני בין כל תחלואי עולם המשפט – העומס על מערכת המשפט. המערכת המשפטית קורסת תחת עומס ההליכים האזרחיים והפליליים המובאים לפתחה. עובדה זו מייצרת מצב אבסורדי בו אם הדין היה ממוצה בכל תיק, המערכת הייתה קורסת והתוצאות לא היו בהכרח צודקות יותר.
לכן, כאשר באים לתקוף את מוסד עד המדינה צריך לזכור מהי האלטרנטיבה. הסכם עד מדינה, בדומה לעסקת טיעון, הוא מנגנון אשר פיתחה מערכת המשפט גם בכדי להתגבר, בעקיפין, על בעיית העומס הנוראית. צדק נעשה על בסיס ראיות והוכחות, ואלו אינם תמיד בנמצא. לכן, לעיתים, ראוי ונכון לחתום על עסקת טיעון או הסכם עד מדינה עם חשוד או עבריין, על מנת להשיג הרשעה שהאלטרנטיבה לה הינה אי-צדק מוחלט.
עם כל הכבוד לביקורת שנשמעה כלפי שולה זקן לאחר הקראת גזר הדין האחרונה בפרשת אולמרט ("אוי למדינה שאלו עדי המדינה שלה", אמר עו"ד אלי זוהר), אני סבור כי אסור להפנות אצבע מאשימה. עדי המדינה אינם אשמים - הם רק מבצעים את מלאכתם. גם בעניין זה נראה כי השיח הציבורי מפספס את הבעיה המרכזית, שהיא, כאמור, קריסת המערכת המשפטית בשל העומס הכבד. הזעם הציבורי כלפי עסקאות הטיעון הינו בעצם זעם על המצב הלא פשוט בו נמצאת המערכת המשפטית.
בסופו של דבר, אין לי ספק שמדובר במשוואה פשוטה: פחות עומס – פחות הסדרי טיעון – פחות עסקאות עם עדי מדינה.
עו"ד ברוך (בוקי) כצמן הוא שותף במשרד "הרצוג-פוקס-נאמן" ועוסק בליטיגציה מסחרית