היי, קוראים לי גילי מוסינזון. שיחקתי כדורסל מקצועני במשך 15 שנה, וכן גם שיחקתי בכל נבחרות ישראל. יש בידי פרח קנביס ירקרק וריחני, ולפני שאני ממשיך לכתוב את השורות הללו, תרשו לי לגלגל לי איזה ג׳וינט. עכשיו שאני מרגיש קצת יותר טוב, אני גם יכול לספר לכם שאף הייתי מלך הסלים הישראלי ובאחת מהעונות בהן שיחקתי צרכתי קנביס.
מעולם לא השתמשתי בסטרואידים, לא במשככי כאבים אנטי- דלקתיים, לא בזריקות קורטיזון ולא בזריקות וולטרן. אחרי קריירה של 15 שנה, הכדורסל השאיר עלי חותם אדיר. חותם רגשי, וחותם פיזי. אחרי 5 ניתוחים בברכיים ו-15% נכות שאני סוחב על גופי, הספורט המקצועני הותיר אותי עם ברכיים בגיל כרונולוגי של בן אדם בן 60. להזכירכם אני בן 36.
המציאות היום יומית בספורט המקצועני היא תחת הכותרת "The Show Must Go On", ולכן הקבוצות, ורופאי הקבוצות עושות הכל בכדי להכשיר שחקן למשחק. האפשרות הכי גרועה למועדון ספורט היא שהשחקן לא ישחק. מה קורה כששחקן נפצע ? הקבוצות מסממות את השחקנים בכל ענפי הספורט המקצועני התחרותי ומלעיטות את שחקניהם בכמויות משככי כאבים שיכולה להרוג כבד של פיל. תופעת הסימום בספורט מתרחשת בכל מקום שתבחרו בעולם: ב-NBA, בצ'מפיונס ליג, וגם אצלנו בליגת העל בכדורגל ובכדורסל ולמעשה איפה שרק תרצו.
אני אפילו לא זוכר כמה פעמים עליתי לשחק פצוע מרוב שנמאס לי לספור- אסור לפספס אימון, ובטח שלא משחק. כואב? קח כדור. ממש כואב? קח זריקה ושתוק. העיקר שתמשיך לשחק.
אין שחקן שלא יספר לכם על הזריקות וכדורי הוולטרן, ועל הלחץ הבלתי פוסק שמופעל על השחקן לעשות את מה שמוטל עליו- לשחק. כאב זה לחלשים. שלא תבינו אותי לא נכון, הספורט המקצועני שוחק לכאן לכאן. השאלה היא כיצד מתמודדים עם השחיקה, עם הכאבים, ועם הנזק לטווח הארוך שהכדורים גורמים, גם הרבה אחרי שפורשים מהספורט. חשוב לזכור שבין פריקת כתף לקריעת צולבת בברך, צריך לתת לכולם (הקהל, המשקיעים, בעלי הקבוצות, חברות התרופות, טלוויזיה , תעשיית ההימורים החוקיים, וכל מי שקשור לתעשיית הספורט) את מה שהם רוצים. מה הם רוצים? "The Show Must Go On".
דרך אגב, הג'ויינט שגלגלתי בתחילת הכתיבה כבר בחצי הגובה, והכאב הטורדני והיום יומי שאחז בברכיי לפני חצי שעה, נמוג והתפייד עם העשן שאפף את החדר. כמו כמה מחברי הטובים, כדורסלנים, שפרטיותם שמורה, גם אני קיבלתי אישור למריחואנה רפואית. לא יותר משככי כאבים! אלא רק פרח, אבל עם סגולות ריפוי. עובדה.
התנהלות מיושנת וצבועה
מועדון הכדורסל של מכבי חיפה שיחרר אתמול שניים מהשחקנים שלו. למה? הם נתפסו מעשנים כמה פרחים. כך נכתב בהודעתו הרשמית של המועדון: ״מכבי חיפה דורשת את הסטנדרטים הגבוהים ביותר להתנהלות אישית ומקצועית״. אז לגבי ג׳ף רוזן- האיש החזק והבעלים של מכבי חיפה, שבדיוק לפני שניה וחצי שילם למס הכנסה כופר בגובה של חצי מליון שקל, שארבעה זרים אמריקאים שלו והמאמן שהעסיק באותה שנה, נרשמו (עלק) כמועסקים בתחנת הטלוויזיה שלו במיאמי, קבל ממני בבקשה בלה בלה לגבי סטנדרטים גבוהים וכו׳.
זה נכון לומר שנושא הקנביס מעסיק אותנו יותר ויותר בשנים האחרונות, ובמדינות מתקדמות עישון הקנביס הפך חוקי לאחרונה, ועוד מדינות בדרך. מדיניות יכולה להשתנות בכל זמן ובכל מקום ובטח כאשר המדיניות היא ארכאית ואינה תואמת את רוח התקופה. פעם זה היה רק השכן עם הראסטות שחזר מהודו, והיום זה כבר כל פולנייה רביעית שאוחזת באישור רפואי לקנביס כי היא חולה במחלה עם השם של החיה שהולכת הצידה (אצלנו לא נהוג לומר את השם המפורש של המחלה) כל גיבורי התרבות שלנו מעשנים - מוזיקאים, שחקנים, קומיקאים ואפילו, השם ישמור, עיתונאים ואנשי חינוך. פוליטיקאים מודים שהם מעשנים, אבל פתאום כשכדורסלנים מעשנים זורקים אותם? מדובר בדרך התנהלות מיושנת, ובעיקר צבועה.
הג'ויינט נגמר, וכמו כן כאב הברכיים התפוגג. עד הפעם הבאה. בכל הנוגע לשחקנים (לשעבר) של מועדון הכדורסל מכבי חיפה: ג׳ף אלן ודזמונד סטיט, אשמח אם תשמרו על קשר. לגבי כל אותם אנשים שחושבים שהמקרה חמור, ואף חמור מאוד, הייתי שמח אם גם אתם תשמרו על קשר.
קשר עם המציאות.