החל מאתמול בבוקר הבחנתי בהמולה רבה ובצפצופים בלתי פוסקים מהטלפון שלי שהעידו על משהו גדול שמתרחש. חשבתי להניח לעניין אבל אזור הפומו במוחי לא הרפה. כשפתחתי את המכשיר גיליתי כ-100 התראות שונות, רובן ככולן מקבוצות הורים שונות מהגן ומבית הספר, שעסקו בדבר אחד בלבד. לא, לא דובר בהן על סיכוייו של בני גנץ להרכיב ממשלה עם קבלת המנדט מהנשיא, לא על תאונות הדרכים המחרידות שהתרחשו בימים האחרונים, לא על האלימות נגד נשים. במה כן עסקו ההודעות? בפוסט שהעלתה עמליה דואק (שצבר כבר כ-1,000 שיתופים) שחוותה התגלות אלוהית כמעט אחרי שהוגשו לה בחתונה שבה נכחה שמונה (!) כוסות משקה שהכילו את אויב הציבור החדש והמשוקץ: קשית חד פעמית מפלסטיק. נכון לשעה זו, עדיין לא ברור אם דואק – שהטיסה לחתונתה ביוון עשרות חברים במטוס - תחליט גם לערוך מחדש את האירוע המזהם, הפעם ללא קשיות.
כמובן שהנושא לא חדש לחלוטין בקבוצות השונות. בשנה אחרונה סערו הרוחות בקבוצות הווטסאפ שבהן אני חבר לאחר שהוחלט שאירועים שונים ייערכו ללא כלים חד פעמיים. התגובות נעו בין "יוזמה מבורכת, לא ברור איך לא עשינו את זה עד היום, מתנדבת גם להסיע אחר כך את כל האשפה לאתר מחזור" (מצד האימהות) לבין "אני בעד לבטל בכלל אירועים שעלולים לזהם, וגם יש היום ליגת האלופות" (מצד האבות). הסלמה נוספת נרשמה כשבעקבות הפגנות ספונטניות שאורגנו ברחבי העיר, נדרשו הילדים להפסיד יום לימודים וההורים להסיע אותם לשם ולהכין שלטים עם מיטב משחקי המילים. לרגע אחד לא צרמה להורים העובדה שרובם הגיעו למפגש בג'יפים נוצצים ומזהמים, שמסכנים את עתיד האנושות בערך פי 1,000 מקשית חד פעמית מסכנה. הילדים מצטלמים יפה ומביאים הרבה לייקים ומחמאות בפוסטים ובתמונות שההורים מעלים אחר כך לפייסבוק ולאינסטגרם. זר עלול לחשוד שזו כל הכוונה מלכתחילה.
מחאת הקשים נוסדה בשנת 2011 על ידי ילד בן 9 בשם מילו קרס, שהבחין בכך שהרבה מחבריו נוהגים להוציא את הקשיות מן הכוסות לפני שהם שותים מהן. הוא אסף נתונים (שעליהם ניטש וויכוח גדול עד היום) שהצביעו על כך שבארה"ב משתמשים בכ-500 מיליון קשיות ביום. הנתון המזעזע הוביל להקמת תנועת המחאה NO STRAW, שצברה תאוצה מאז עם הצטרפותם של תאגידי ענק דוגמת סטארבאקס, מקדונדלס ועוד שהכריזו על הדרת הקשיות החד פעמיות ויצרו תעשייה חדשה לגמרי של חברות שמייצרות קשיות רב פעמיות ומעמד שלם של אנשים שמזמינים הביתה משלוחי אוכל בכלים חד פעמיים ומתעצבנים שהוסיפו להם קשית.
מחאותיהם של ארגוני אנשים בעלי צרכים מיוחדים שהקשיות החד פעמיות חיוניים לשגרת יומם לא פגמו בפופולריות של הטרנד החדש (ילד עם כוס ללא קש מצטלם יפה יותר, אין מה לעשות) שהגיע גם למחוזותינו בשנה האחרונה והוביל לפתיחת קבוצות שונות שהמובילה ביניהן היא קבוצת "לא שמים קשים" (כן כן) שמלבד סרטוני הסלבס הצפויים השיגה גם אישור מיוחד מרבנים לקהילה הדתית שתוכל להימנע מהקשים ללא נקיפות מצפון. עושה רושם שהפוסט של דואק, כמו גם המדיניות החדשה של מועדון "הבלוק" ומקומות נוספים שהצטרפו לטרנד הם רק הסנונית הראשונה בגל מחאות קשיות קשה שעומד לנחות על ראשינו.
אז נכון, מחאות כאלה עוזרות לכולנו למרק את המצפון החברתי שלנו ולהרגיש אקטיביים במאבק העולמי למען המודעות למשבר האקלים (בתוך מי מאתנו לא מסתתרת גרטה תונברג קטנה?), ואולי באמת נגמרו כבר הנושאים ששווה להיאבק בהם (במחאת הקשיות לא שומעים על מאבק למען סגירת מפעלים מזהמים או עידוד שימוש באנרגיה ירוקה, למשל) אבל אני מסתכל קדימה: ליום שבו יתחילו לצוץ מחאות נגד קשיות רב פעמיות לאחר שילדים יחטפו מחלות מחיידקים שנמצאו על קשיות שלא נוקו כהלכה או ייפצעו כתוצאה משימוש לא זהיר ונכון בקשיות (הרי יש סיבה שלא השתמשו בקשיות כאלו מלכתחילה, לא?). עד אז, מצטער. אני ושכמותי נאלץ להחמיץ את ההפגנה הבאה.