בנאומו בפני חברי הקונגרס האמריקאי, התגאה ראש הממשלה בנימין נתניהו בכך שלמעלה ממיליון אזרחי ישראל הערבים נהנים מזכויות דמוקרטיות עשרות שנים. הוא הוסיף והדגיש כי "מתוך 300 מיליון הערבים החיים במזרח התיכון וצפון אפריקה, רק ערביי ישראל נהנים מזכויות דמוקרטיות אמיתיות. אני רוצה שתעצרו לרגע ותחשבו על כך. מתוך אותם 300 מיליון ערבים, פחות ממחצית האחוז חופשיים באמת, וכולם אזרחי ישראל!".
אין ספק שדבריו של ראש הממשלה העלו חיוך מר על פניהם של כל אלה שמכירים את המצב לאשורו. יש פער גדול בין הדימוי של מדינת ישראל בפני חברי הקונגרס לבין המציאות בשטח, ופער גדול בין הרטוריקה לבין הפרקטיקה.
ההשוואה של נתניהו לא רלוונטית. למה הוא משווה בין אזרחים במדינה, שלדעתו היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, לבין אזרחים החיים תחת משטרים לא דמוקרטיים? מן הראוי להשוות בין האזרחים הערבים לאזרחים היהודים החיים באותה מדינה. אם ראש הממשלה יבצע השוואה כזאת, סביר להניח שהוא יגיע לתוצאות הפוכות מאלה שאמר.
והאם בכלל ישראל דמוקרטית? באקדמיה הישראלית מתנהל דיון רחב בנושא - יש חוקרים הטוענים כי ישראל היא דמוקרטיה ליבראלית כמו ארה"ב וקנדה, אך יש רבים אחרים הטוענים כי קיימים עיוותים חמורים בדמוקרטיה הישראלית, והיא נחשבת ל"דמוקרטיה אתנית", "דמוקרטיה יהודית" ואף "דמוקרטיה עם כתמים". ויש את מי שטוענים כי ישראל היא בכלל לא דמוקרטיה אלא "אתנוקרטיה", והמשטר בה נועד לשרת את הרב היהודי. כל עוד יש כיבוש, אין חוקה, אין גבולות ברורים, יש אפליה כלפי המיעוט הפלסטיני, ויש ייהוד של מרחב המדינה, וכל עוד המדינה מגדירה את עצמה כיהודית - היא לא יכולה להיות דמוקרטיה.
הממשלה העוינת ביותר כלפי הערבים
נתניהו שכח כנראה שהממשלה שבראשותה הוא עומד היא הממשלה היחידה שהתעלמה בקווי היסוד שלה מזכויותיהם של האזרחים הערבים. במקום זאת, היא נתנה לגיטימציה למפלגתו של אביגדור ליברמן, שחרטה על דגלה לפגוע בזכויותיהם ובמעמדם של האזרחים הערבים, לשלול את אזרחותם ואפילו לגרשם, במסווה סיסמאות כמו "חילופי אוכלוסין".
הממשלה הנוכחית כבר הספיקה לחוקק חוקים שפוגעים בזכויותיו של הציבור הערבי, כמו חוק ועדות הקבלה שנועד לפגוע בזכויותיו של הציבור הערבי לחיות ביישובים הקהילתיים, חוק הנכבה שמונע מהערבים להתייחס לזיכרון הלאומי שלהם, וחוק האזרחות. רק השבוע אישרה ועדת חוקה חוק ומשפט חוק המפלה ערבים בקבלה לשירות הציבורי כי לא שירתו בצה"ל (למרות שהם פטורים משירות).
ולא רק בכנסת נפגעות זכויות הציבור הערבי - הריסת בתים, אי הכרה ביישובים הערבים בנגב והרצון לנשל תושבים מאדמותיהם, בדיקות ביטחוניות קפדניות לאזרחים ערבים בשדות התעופה ועוד. לפני חודשיים פורסם מדד השוויון הרביעי של עמותת סיכוי, מסמך אובייקטיבי ומדעי המסתמך על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. המדד הראה התגברות של הפערים בין יהודים וערבים בתחומי התעסוקה, הרווחה, הדיור והבריאות, שהיא תוצאה של אפליה שיטתית ומתמשכת של כל ממשלות ישראל.
הערבים בישראל מהווים פחות מחצי אחוז מכלל הערבים במזרח התיכון, אבל הם מהווים כחמישית מכלל אזרחי המדינה. ובכל זאת, אין אף שר, מנכ"ל של משרד ממשלתי או חברה ממשלתית, נשיא אוניברסיטה או מנכ"ל רשות ציבורית ממוצא ערבי. אין אף אוניברסיטה או בית חולים ממשלתי באף יישוב ערבי, ומאז קום המדינה לא הוקם אף יישוב ערבי. ממשלת נתניהו לא עשתה כמעט דבר חיובי לטובת האוכלוסייה הערבית. אדרבא, הממשלה הנוכחית היא העוינת ביותר והקשה ביותר ביחסה לאזרחים הערבים.
אז נענינו לבקשתו של ראש הממשלה ועצרנו לרגע וחשבנו על דבריו בוושינגטון. גם בדקנו את העובדות, רעננו את זיכרוננו בנתונים המהימנים והסתכלנו במציאות הפרושה מול עינינו. התבררה לנו המסקנה כי אזרחי ישראל הערבים אינם נהנים מזכויות דמוקרטיות אמיתיות. על ראש הממשלה מוטלת האחריות לשנות המצב החמור הזה.
עלי חיידר הוא מנכ"ל שותף של עמותת סיכוי – לקידום שוויון אזרחי