מבית הורי בקרית מוצקין ניתן להשקיף על הר הכרמל מדרום, ומצפון על הרי הגליל ובראשם הר מירון. שני הרים המשרטטים את הנוף הכל כך יפה של הארץ. אומרים שהר והר לא נפגשים, לא מתחברים, אבל בסוף השבוע הם ציירו לכולנו את התמונה הכואבת, של השיטה החפיפניקית שבה מתנהלים דברים בארץ הזאת. הר מירון התחבר להר הכרמל שעל פסגתו נהרגו 44 צוערי שב"ס, שוטרים ולוחמי אש, ובסוף השבוע על פסגת מירון נספו 45 תלמידי חכמים.
אני רוצה לקפוץ רגע לעתיד. ברור לי כבר עכשיו שההילולה בשנה הבאה במירון תתקיים באופן הבטוח ביותר. עם אפס תקלות, עם מחסומים בכל כניסה, עם כמות מבוקרת של מאמינים עולים להר, עם תשתית בטוחה, עם כבישים, מדרכות, עמודי תאורה, ציוד קשר ועוד.
הרי רק אחרי הגיהנום בכרמל, מדינת ישראל השכילה לבנות, באיחור של שבעים שנה, את מערך הכיבוי שעד אותו האסון, סבל בדיוק מהתחלואה שממנה סבלה ההילולה במירון. פקידים ועסקנים שנמנעו מלנהל, בלי בעל בית, בלי מדינה שנותנת חסות ומציבה יעדים, תקנים ונהלים, בלי תקציב ובלי כללי בטיחות וסדר. בקיצור, קומבינת "יהיה בסדר".
בלימודי ניהול פרויקטים מלמדים בשיעור הראשון שכדי שפרויקט יקום, יש למנות לו בראש ובראשונה מנהל, פרויקטור. תחתיו בונים את יעדי הפרויקט, צוותי העבודה, תהליכי הביצוע ומגדירים את כללי הבטיחות. 250 אלף עולי רגל שמגיעים להילולה במירון הופכים את האירוע הזה לפרויקט לאומי, הדורש להעמיד לו משאבים רבים.
עשרות שנים מתקיימת ההילולה במירון. שום דבר לא עצר את האירוע הכל כך מיוחד הזה. אפילו במהלך מבצע "ענבי זעם", כאשר חיזבאללה ירה טילים לגליל, ההילולה התקיימה. שבע פעמים יצא לי לסקר ככתב צפון את המאורע - משלב ההכנות ועד לאירוע הנועל כל שנה את ההילולה, אשר נמשכת ברציפות שתי יממות שלמות.
במשך שנים על גבי שנים לא מצאה מדינת ישראל מקום להסדיר את הילולת מירון. לא מינו פרויקטור, לא כתבו ספר הפעלה, לא הגדירו גזרות אחריות. בדיוק כמו שמדינת ישראל שכחה שהיא צריכה רשות כבאות שתכבה פה את השריפות שמתלקחות מפעם לפעם. וכך, בתוך הוואקום הזה, נכנסה המשטרה לנהל את "מבצע מירון". אבל לא רק היא, אלא גם העסקנים החרדים, הפוליטיקאים, אנשי המועצות באזור, בעלי עסקים ועניין שחשבו לעשות כמה שקלים על חשבון הברדק הישראלי.
כך למשל באין שליט בהר, צצו מדי שנה "מלונות לול"; 100-150 תיירים שנדחסו ללולים שעברו הסבה מהירה לאכסניה, ותמורת 200 עד 300 ש"ח ללילה קיבלו מיטת קש לישון עליה. בכל שנה צמח על ההר בדרך לחלקת הקבר עוד דוכן, עוד פחון, עוד שלט חוצות שנגס במרחב הצעידה של הולכי הרגל. ובכל שנה ידעה המשטרה לווסת את תזמון הבאים להר במהלך האירוע.
מושב מירון זהו כידוע מקום קטן. חלקת הקבר נמצאת ממש בסמוך ל"צומת מירון". שלושה צירים מובילים להר ולחלקת הקבר: מצפון ציר ספסופה, ממזרח ציר עלמה-צפת, וממערב ציר צומת שבע-אמירים. 95 אחוזים מעולי הרגל מגיעים באוטובוסים בהסעות מאורגנות אשר יוצאות מהחסידויות השונות: מבני ברק, אשדוד, בית שמש, ירושלים, אלעד, מודיעין עלית וממקומות נוספים. וכאן בעצם נמצא מרכז העשייה המשטרתית, הסיפור בארגון התנועה.
המשטרה ידעה כל השנים לשלוט בשני מעגלים חיצונים: בערי המוצא ובמסלול הנסיעה. האחריות על כך התחלקה בין מחוזות המשטרה לאגף התנועה במשטרה, כאשר חמ"ל אחד תיאם וידע בכל זמן נתון לומר כמה אוטובוסים בדרך והיכן נמצא כל אוטובוס. בכל שלושת הצירים המרכזים הוקמו חניוני המתנה: בצומת גולני, כרמיאל, ראש פינה, חצור ועוד. כך שחמ"ל מירון של המשטרה יודע לאשר תנועה של האוטובוסים מחניוני ההמתנה במעגל השני לתוך מירון, וכך לווסת את כמות הנוכחים במקום בכל זמן ולהעמיד אותו על סדר של עשרים עד שלושים אלף איש.
במשטרה אומרים שהשנה העסקנים, הדרג המדיני והשדלנים, לחצו להביא להר עוד ועוד מאמינים שהשבת דוחקת ויש לאפשר סבבים צפופים יותר. גם אם נכונה הטענה הזאת, האחריות של הדרג המקצועי, קרי, של מפקדי המשטרה, היה לעמוד בפרץ ולעצור את הגחמות הללו בשם הבטיחות ושלום הציבור. באם לא עשו זאת, המפקדים הופכים לשותפים למחדל.
אבל אני לא רוצה לקבוע מסמרות, עכשיו צריכים לראות איך העסק לא עבד. איך העמיסו כמות כל כך גדולה של אנשים על ההר הקטן. איך המדינה שכחה את מירון בדיוק כמו ששכחה לכבות את השריפות. רק ועדת חקירה ממלכתית תצביע על עומק המחדל ותציג את הפרויקטרים של הכישלון.
אבי אשכנזי הוא איש תקשורת וכתב משטרה כבר 20 שנה.