ספק אם יש הורים או ילדים שטרם חטפו סחרחורת מהבלבול שמנחיתים עלינו מקבלי ההחלטות לגבי חזרת התלמידים לבתי הספר. הרשויות מתעדכנות בהנחיות מהתקשורת וההורים, התלמידים וגם צוותי ההוראה מטורטרים כבובות על חוט בלי זמן להתכונן או להיערך מראש. הטירוף הזה אינו עושה חסד עם תלמידי בית הספר הצעירים, אשר חוזרים לכאוס ולימים של חוסר וודאות לגבי ההמשך, והצהרונים הפרטיים אינם מצליחים להשתלט על ההנחיות החדשות.
הבוקר חזרו תלמידי כיתות א'-ד' לבתי הספר ובהוראת הממשלה הלמידה תתבצע בקפסולות. כל מורה חילקה את הכיתה לשתי קבוצות הלומדות בחדרים נפרדים והמחנכות, יחד עם תומכי ההוראה, מחלקות את זמנן באופן שווה בין הקפסולות. בפועל, בכיתות א-ב', החל מהשעה רבע לאחת שתי הקבוצות מתאחדות לצהרון, ודה-פקטו מעקרות את המטרה לשמה התבצעה החלוקה מלכתחילה: כניסה הדרגתית למערכת החינוך כדי למזער חשיפה והדבקה בין התלמידים.
האם הכרחי לפתוח מחדש גם את הצהרונים? התשובה היא חד משמעית: כן. ההורים לכיתות הנמוכות מצאו את עצמם בחודש וחצי האחרון מתמרנים בין עבודתם להוראה, קורסים תחת העומס ומקדשים כל שעה פנויה להשלמת העבודה וההספק שלהם. אך האם פתיחת הצהרונים עלולה להרחיב פערים בקרב האוכלוסייה? גם כאן, לצערי, התשובה היא כן. הורים שברשותם זמן פנוי, תקציב או פתרונות חלופיים, ישתדלו להימנע משליחת ילדיהם לצהרונים, הפועלים בהתעלמות מוחלטת מהנחיות הממשלה בכל הנוגע לקפסולות. מה ההבדל בין זה לבין איחוד הקפסולות של הכיתות? כנראה שאין הבדל של ממש.
הורים שאין באפשרותם להוציא את ילדיהם בתום יום הלימודים ימשיכו לשלוח את ילדיהם לצהרון, שבימים כתיקונם מספק חוגי העשרה ופעילויות. אך בימי קורונה, אין באפשרות הצהרונים להפעיל חוגים בשל החשש להגדיל את החשיפה של הילדים לגורמים חיצוניים המסתובבים בקבוצות השונות. מה הם כן מספקים? מעין שירותי בייביסיטר, ללא עמידה בתנאים שנדרשו לפתיחת הכיתות.
אין זה סוד שדרישות התפקיד לעבודה עם ילדים במסגרות בלתי פורמאליות אינן מהגבוהות במשק ועדיין, קיים מחסור אדיר בכוח אדם שיבלה ויכיל את התלמידים בשעות הצהריים. גם חוק הצהרונים, המכיל בתוכו את הגבלת המחירים שניתן לגבות מההורים, אינו משפר את המצב ואינו מטיב עם הצהרונים בכך שמגביל אותם במציאת כוח אדם. נוסיף לכך גם את תקופת הקורונה, בה אין שגרה רציפה, ומפעילי הצהרונים נאלצים להוציא את עובדיהם לחל"ת ללא כל התראה מוקדמת, ותקבלו תחלופה של אנשי צוות וחוסר יציבות נוספת לילדים.
כאשר יד ימין לא מדברת עם יד שמאל, והגוף שאמור לאגד בין המסגרות הללו לא מתפקד ולא מבצע את תפקידו ונכשל בדאגה לילדים הן בהיבט הלימודי והן בהיבט הנפשי, הקורבן הגדול ביותר של הכאוס המתחולל בין מסגרות החינוך הפורמאלי והבלתי פורמאלי וחוסר התקשורת ביניהם הם הילדים עצמם.
הכותבת היא אשת תקשורת ואמא לאריאל בבית ספר יסודי.