מעל במות מכובדות וברחבי הרשתות החברתיות לקח על עצמו נשיא המדינה שלנו, ראובן ריבלין, תפקיד לא קל. הוא מנסה להסביר לכל בני עמו כי הסובלנות היא המוצא האחרון שלנו. בניסיונו לעשות כך הוא חוטף לא מעט אש. איומים, קללות ונאצות מכסים את עמוד הפייסבוק שלו. אוי לנו אם יקרה לו משהו. אוי לעם שרודף כך את נשיאו.
בריבלין תומכים גם רבים שלא תומכים במחנהו הפוליטי. תקוותו לסובלנות ולדו-קיום מתנחלת בלבבותיהם של רבים, ובצדק. היא משמשת נחמה פורתא במציאות הדוקרת שבה הם חשים מותקפים על ידי השיח המתלהם ועל ידי הפוליטיקאים שנועצים את שיניהם בכל הערכים החשובים להם: קבלת האחר, דמוקרטיה וכבוד בית המשפט העליון.
אבל לצד הערכים היפים ניצבת שאלה גדולה שעליה ריבלין לא מספק תשובה: היכן יגורו כל הקבוצות שמרכיבות את הפסיפס הישראלי? האם ייפרדו למדינות? האם גם לדמוגרפיה יש שיקולים בעיצוב ישראל החדשה אותה חוזה ריבלין?
בשבוע שעבר אמר ריבלין כי "בדיון על הפתרון העתידי הזנחנו את העובדה שערביי ארץ ישראל כאן, לצדנו ובתוכנו. כעת דרוש קונצנזוס על צעדים לבניית אמון בין הצדדים, כדי שנשפר את מצבנו ללא תלות בוויכוח המדיני-טריטוריאלי". צריך להיות כנים: הנשיא מרמז על משנתו המלאה, אך מביא רק חלק ממנה. ריבלין אומר למעשה כי ישראל היא מדינה לשני עמים. כאלה שצריכים לחיות זה בצד זה, בסובלנות, בשיתוף והכלה.
לזכותו של הנשיא צריך להגיד שזו עמדתו הוותיקה. עוד בימיו בכנסת היה ריבלין מהדוברים הבודדים בעד ארץ ישראל השלמה והדמוקרטית שחיים בה שני עמים המקבלים זכויות מלאות. בעברית קוראים לזה: מדינה דו-לאומית. בערבית: ישראסטין.
החזון שמתאר נשיאנו, לפיו כנפי הדו קיום עומדים לשמור עלינו במדינתו הדו-לאומית, מזיק לא פחות מחזון המזרח התיכון החדש שהושמע תחת כל עץ רענן בתקופת הסכמי אוסלו. הגיע הזמן לשמוע את הנשיא שלנו קורא לילד שבו הוא מאמין בשמו: מדינת כל אזרחיה. מדינה דמוקרטית, סובלנית, מכילה ורב תרבותית, אבל כזו שבה חיים למעלה משלושה מיליון פלסטינים עם זכות הצבעה לכנסת. מדינה שמסתמכת על ברית חזקה עם ארצות הברית, אך כזו שבה - ביום בחירות נתון - יכול מנהיג המיעוט הערבי בכנסת לקרוא לבוחריו "לנהור" לקלפיות ולבחור בראש ממשלה ערבי. אני בספק אם ראש ממשלה כזה יחוס על החלום הציוני. זו לא המדינה שאני רוצה לחיות בה, זו אינה המדינה שאליה חותר המחנה שלי.
אדוני הנשיא: כן לסובלנות, לא למדינה דו-לאומית. כן להגברת ערכי השוויון והחופש, כן לישראל יהודית ודמוקרטית, ולא לישראסטין. אמור את האמת המלאה שלך: לא שינית את עמדתך, והסובלנות החשובה שאתה קורא לה היא המצע עליו תתחולל המדינה הדו-לאומית אליה אתה חותר. אל תחשוף טפח ותסתיר טפחיים. היה הגון וספר על עמדתך המלאה.
הקלישאה אומרת שהדבר היחיד שהנשיא יכול לדחוף אליו את אפו זה הממחטה שלו. לי דווקא אין בעיה עם הבעת הדעה הפומבית של ריבלין, ואני רואה בו דמות שיכולה לייצג את כל מי שלא מוצא את מקומו בשלטון הממוסד. ועם זאת, ראוי שיהיה כן עם ציבור תומכיו ויגלה את האמת שאליה הוא חותר. זאת מדינה דו-לאומית. וזאת לא מדינה יהודית ודמוקרטית.
יואל חסון הוא חבר כנסת מטעם המחנה הציוני וסגן יו"ר הכנסת