בתחילת השבוע קיבלתי באחת מקבוצות הוואטסאפ שלי לינק, לכאורה מאתר חדשות אמריקאי, שכותרתו "ראשוני: טראמפ אובחן כחולה קורונה". פתחתי את הלינק וזו הייתה תמונה של גבר שחור עירום עם איבר מין עצום. הטרלה, בדיחה, לא בטעם מי יודע מה אבל זה לא מנע ממני מלהעביר אותה הלאה לקבוצה אחרת של חברות. שתיים מהן העבירו את הלינק להוריהן עוד לפני שלחצו עליו. לא נעים, אבל אפשר לקוות שהוריהן מוצפים בכל כך הרבה לינקים והודעות, שאיכשהו התפספסה להם כותרת הקליק בייט שקיבלו מבתם האהובה ושנפתחת לגבר שחור עם ז*** ענק.
אנחנו מכירים את זה כבר ממזמן, מכל צוקי האיתן שבעולם. פעם, עוד לפני הוואטסאפ, קראו לזה רב סרן שמועתי, היום הוא על סטרואידים. איך שמתרגשת עלינו התרחשות לאומית, לרוב על ספקטרום האסונות, אנחנו מוצפים בערימות של מידע מלחיץ או מעניין או סתם כוזב. כזה שבסופו ממתינה לנו ידיעת חדשות מפריכה, אייטם שמספר לנו ש"דויד גרוסמן בכלל לא כתב את זה" או שצביקה פיק לא מת. וזהו, זה נגמר, שמועת וואטסאפ שורדת על משטחים לא יותר מ-12 שעות.
אבל התחושה היא שעידן הקורונה לקח את זה צעד אחד קדימה. שזה הגיוני, אירועים קיצוניים גוררים תגובה קיצונית ואם יש משהו שאפשר להסכים עליו במגפת הקורונה, זה שמדובר באחד האירועים הקיצוניים שחווינו. כאילו, הקורונה תיכנס לרשימות הסיכום של העשור הבא, ואם לא זה רק כי לא יישאר מי שיסכם. והפעילות בוואטסאפ בהתאם. נדמה שנשברו שיאים של טרלול בכמות וסוג ההודעות. ומכיוון שהוואטסאפ הוא החלון לנשמה שלנו, הגיוני להניח שמדובר בביטוי לכל מה שמתחולל אצלנו בפנים.
ההודעות נחלקות לכמה סוגים:
- הקונספירטיביות. אלה שמלאות במידע משכנע על כך שהווירוס הוא בעצם נשק ביולוגי, או "חשוב!!! להפיץ!!! מדוע פרקו היום בנמל אשדוד מיכלית מלאה בעטלפים ממחוז וואחן???". תקופות חרדה הן כר פורה לקונספירציות, ואם גם אמרתם השנה לפחות פעם אחת "דיפ סטייט", אתם בשלים להעביר גם את הודעת השקר הזאת.
- המלחיצות. הן יכולות להיות שקר, הן יכולות להיות אמת, אבל הן תמיד יהיו ידעניות מאוד ומטרתן אחת – להלחיץ. "סגר כללי החל מהלילה, כולל סופרים", הו תודה לך אמא מהגן! איזה מזל שיש לך גישה לישיבות קבינט ועכשיו את יכולה לעדכן את קבוצת ההורים בכל ההחלטות השקריות במטרה לזרוע פאניקה שתגרום לנו לרוץ לירקן בפעם הרביעית היום. וכשסוף סוף הגיעה ההודעה האמיתית על הסגר (שלא כולל סופרים כמובן) כולם ענו בידענות "זה פייק!".
- המצחיקוליות. "סמיר שוקרי אובחן כחולה קורונה! המסלול שלו: 08:30-10 – משם לכאן, 10:00-12:00 – מכאן לשם". האמת שזאת בדיחת מסלולים ממש מוצלחת בעיני, ובכלל לקבל מיליון בדיחות זה נחמד, אפילו אם רובן גרועות. בתקופות קשות אנחנו זקוקים לנחמה, גם אם הנחמה היא בדיחת דודים עם רקע צבעוני.
- המסייעות. כמות חוברות הצביעה והיוטיובים של הצגות אורנה פורת שקיבלנו יכולה להעסיק את הילדים שלנו עד אחרי פסח, אבל יש להם הפרעת קשב וריכוז אז זה יחזיק גג עשר דקות. לא נורא, גם עשר דקות זה משהו! המשיכו להעביר לנו את כל יוטיובי היוגילאטיס וההפעלות.
- הדתיות. לעתים הן עדיין מגיעות ב-SMS מסורתי ולפעמים מועברות על ידי מכר בהתקף חרדה, הן כוללות המלצות לתפילות והדלקת נרות שבת. או, כמו שנהוג לענות – הסר.
המאפיין העיקרי של תקופת הקורונה, וככל הנראה אחד הדברים שייזכרו ממנה, זה הבידוד. עשרות אלפים מבודדים בבית, כל השאר בסגר חלקי, נדרשים לעבוד מהבית ובתי הקפה סגורים. תקשורת הוואטסאפ האקססיבית היא הכי קרוב שיש לנו ללהיות ביחד, לגשר על תהום שני המטרים הפעורה בין אדם לזולתו בלי להסתכן בכדור ענק של רוק. זאת שירת המרפסות האמיתית.
לכל 20 ההודעות שמגיעות אליכם מדי דקה, בין אם הן מלחיצות או קונספירטיביות או מסייעות או שקריות, יש את אותו סבטקסט: אני מפחד על עצמי ועל אנשים שאני אוהב ורוצה להרגיש קצת עטוף ומחובר ופחות לבד. חלק מקולקטיב, מרקמה אנושית אחת חיה, שזה ככל הנראה התיאור הכי מדבק שניתן אי פעם למשהו. תוכן ההודעות לא באמת משנה, אלא עצם שליחתן. איתותים קטנים שמשודרים לחלל במטרה למצוא צורות חיים מגיבות ומתקשרות. אז הפגינו כלפיהן חמלה, גייסו את הסבלנות הנדרשת. כי אנשים לא באמת רוצים להלחיץ אתכם או להציק לכם, הם רק רוצים חיבוק, וזה הכי קרוב שמותר כרגע.