שמוליק קראוס לא היה אמן מיוסר, וההתפרעויות שלו ממש לא היו מקסימות, איש גם לא חשב כך או כתב כך. גם הסמים, למרות הקלישאה שיש לאבזון בראש על רוקרים, לא היוו את הגורם המרכזי לכך שקראוס היכה אנשים. הסיבה לאלימות היא ששמוליק קראוס היה חולה נפש. אמיתי, עם תעודות.
>> ליטל אבזון: למה אנחנו סולחים לשמוליק קראוס למרות האלימות שלו?
שמוליק קראוס היה מאני-דפרסיבי, וזה מה שגרם לו לאבד עשתונות ולהיות אלים. אנשים שבאו איתו במגע זוכרים היטב איך היה צוחק איתם בבר ורגע אחרי זה שובר להם בקבוק על הראש. ולא, זה לא בגלל שהוא היה שיכור (אולי קצת), אלא בעיקר בגלל שהייתה לו מחלת נפש. ולראיה - הוא אושפז פעמים רבות בבתי משוגעים דוגמת בית החולים "אברבנל".
חבריו הקרובים של קראוס, שבאו איתו במגע, מספרים על איש נעים, חביב, מלא הומור, עם אור בעיניים וצחוק על השפתיים - בדיוק ההפך מהמפלצת האלימה והפרועה שמתארים אחרים. והסיבה לכך היא בדיוק אותה מאניה דפרסיה. אין הסבר אחר. קראוס, אגב, הוא לא המוזיקאי הראשון ולא האחרון שלוקה במחלה הזו ונחשב ליוצר גאון (נזכיר ברשימה הקצרה את איימי ווינהאוס, בריאן ווילסון, פרנק סינטרה, אקסל רוז, נינה סימון, שינייד אוקונור, ריי דיוויס, מייסי גריי, קורט קוביין ולודוויג ואן בטהובן).
הלך השיגעון, הלך הכישרון
אחד המוטיבים החוזרים בהתנהלות הקריירה של שמוליק קראוס, שגם אותו ניתן לייחס לאותה מחלה ארורה היה חוסר היכולת להתמודד עם הצלחה. לכן "החלונות הגבוהים" נגמרו אחרי תקליט אחד, לכן הוא סגר את המועדון שנשא את שם ההרכב, לכן אחרי כל אלבום סולו מצליח הוא שקע בדיכאון ונכנס להפסקה ארוכה.
מתי הגיעה תחילת השינוי? המשבר הגדול של שמוליק קראוס הגיע בשנת 1981, אחרי שג'וזי ושני הבנים שלהם, שם ובן קראוס, שהיו ילדים, עזבו את הארץ לארצות הברית, עקב האלימות שלו כלפיהם. משפחת קראוס נקרעה. קראוס נכנס למשבר עמוק, אושפז, ולראשונה בחייו - אובחן רפואית. הוא היה אז כבר בן 46. ולצערו, ולצערם של רבים אחרים, מחלת הנפש שלו לא אובחנה קודם לכן. ניתן רק לתאר כמה סבל ועוגמת נפש היו נחסכים אם היה מאובחן ומטופל עשר או חמש עשרה שנה קודם.
אחיו של קראוס אומר שמאז שאובחנה וטופלה מחלת הנפש שלו, ומאז שעבר לחיות עם אשתו השנייה (למעשה אשתו הרביעית - הוא היה נשוי פעמיים לפני ג'וזי כץ), הוא הפסיק להיות הטיפוס הבעייתי שהיה בסיקסטיז ובסבנטיז.
יכול להיות שהאח מגזים מעט, אבל התפנית שחלה בחייו של קראוס ב-30 השנים האחרונות הייתה ברורה, והשפיעה עליו לשלילה מבחינה יצירתית. במקום מחלת הנפש, שהחלק העליון שלה (המאניה) אפשר לו ליצור את אותן מנגינות-על וקלאסיקות, והחלק התחתון שלה (הדפרסיה) גרם לו לכתוב שירי דיכאון - הופיעו הסתגרות, התעייפות, הזדקנות וקמילה.
אפילו ג'וזי סולחת. לשמוליק וגם לעצמה
הדברים האלה לא באים להצדיק את האלימות, הגסות והפראיות בהם נהג שמוליק קראוס באשתו, בילדיו ובסובבים לו. הם באים להסביר לגברת ליטל אבזון ולדומיה, שדווקא היותו של קראוס רוקר, בוהמיין ושיכור - דווקא אותה "רומנטיקה מפוברקת" כלשונה של אבזון, היא זו שעכבה אבחון מוקדם יותר של מחלת הנפש שלו. כי ברגע שההתפרצויות שלו מיוחסות להיותו רוקר, בוהמיין ושיכור - אז לכאורה אין מה לאבחן.
ההאשמה השנייה של ליטל אבזון נוגעת לתקשורת הישראלית, שבימים האחרונים, כביכול, הפכה את שמוליק קראוס ל"קדוש" ש"היה חבר של אריק איינשטיין ושר על ארץ ישראל". כאן יש גם בורות גדולה, כי קראוס המוזיקאי והיוצר היה הרבה יותר ואחרת לגמרי, אבל גם בעיה בהבנת הנקרא, וזעקת שבר פבלובית.
לא היה אמן מפורסם שמת בישראל ונאמרו עליו דברים קשים כמו אלה שנאמרו על שמוליק קראוס ז"ל מאז יום ראשון בערב. איש לא סלח ואיש לא שכח. היותו של קראוס אדם אלים זעקה בימים האחרונים מכל גופי התקשורת. בשל היותו אדם מורכב - יוצר ענק מחד, ואישיות בעייתית מאידך - קראוס קיבל את מה שמגיע לו, מכל הכיוונים, הטובים והרעים.
ומעבר לכך, הגיע הזמן שאנשים כמו ליטל אבזון יהיו מסוגלים לעשות את ההפרדה בין יוצרים גדולים לבין האנשים שהם בחיים שמחוץ ליצירה. מי שבאמת אוהב יוצר מסוים - עדיף שלא ינסה לברר מי הוא באמת. תאמיני לי, ליטל, שכדאי להפריד בין האדם ליצירתו, בין השירים של קט סטיבנס להתאסלמות, בין "רוצי שמוליק" ו"אגדה יפנית" של אריאל זילבר לתמיכה ביגאל עמיר, בין השירה של בוב דילן להיותו אדם קר ומנוכר, והרשימה ארוכה כמובן. את מי שאת אוהבת, אבזון, עדיף לך לראות רחוק, לראות שקוף.
אסף נבו הוא עורך ערוץ המוזיקה של mako