בני אדם מחפשים היגיון, זה עניין אינטואיטיבי כזה. הנהירה אחר רציונליות, עקביות, מניעים מאחורי פעולות, מחשבות מושכלות ושיטתיות, שכל ישר, שכל באופן כללי, קוהרנטיות, תבוניות, מערכת נימוקים, שיקולים, סיבות והצדקות. הם מנסים לפענח את החוקיות הפנימית להשתלשלות אירועים, את הקשר ההכרחי בין עובדות. ובגלל זה הם נטרפים כשהם לא מוצאים את כל אלה, הם מסתובבים כמו זבובים בתוך צנצנת, נחבטים שוב ושוב בזגוגית.

קבוצת הווטסאפ של הגן מזמזמת מהבוקר. "הבנתי שהסגר נוגע לצהרונים מכיוון שיש ערבוב של ילדים, אבל כל עוד הצהרונים שלנו מתנהלים באותה מסגרת - כלומר אותם ילדים ולא נוספים - אולי שווה לבדוק שהצהרונים אצלנו כן יופעלו", מנסה אמא אחת להפעיל היגיון.

אנחנו שולחים חזרה את מה שכבר ידוע לכל, "ההחלטה לא נובעת מנימוק אפידמיולוגי, אלא כדי 'ליצור תחושה של סגר' בציבור. השרים חששו שאם יפעילו את מערכת החינוך באופן מלא, אנשים ייצאו יותר מהבתים ולא יישארו בביתם כפי שמצפים מהם בסגר".

"אוקיי", היא עונה, "אז אולי נפנה בכל זאת לאיזו סמכות ונשאל אם אפשר להמשיך להפעיל צהרון, שכן אין ערבוב של ילדים?".

זה מכמיר לב, אין דרך אחרת לתאר את זה. הניסיון הנואש שלנו להתמודד עם העובדות הבלתי מתקבלות על הדעת, צעד אחרי צעד של התנהלות שנראית כאילו (לא באמת כאילו) לא רק שלא נועדה לצמצם תחלואה אלא אפילו לעודד אותה באופן מכוון. מייבוא מטוסים מלאי חולים מארה"ב בהתחלת המשבר, דרך פתיחת קניונים בשעות מוגבלות שיוצרות עומס בבלאק פריידיי ועד מסיבות בדובאי, לצד גזרות מיותרות ומאמללות שתפקידן לשבור את הרוח, ושיאן בהחלטה השערורייתית לפתוח את מסגרות החינוך עד 13:00, שמניעים בריאותיים ממנה והלאה. בואו נקרא לזה תיק 1300.

ההחלטה הזו פוגעת בכל הורה במקום אחר (חוץ מהחרדים, שממילא לא יתייחסו לשטות הזאת). אחד רואה את שעות העבודה שיצטרך להשלים בלילה, שנייה מדמיינת את הבן שלה בגן מתעורר באכזריות – הרי זה בדיוק הזמן של שנת הצהריים במעונות ויצו. שלישי מבין שעם הפקקים לעבודה ואז לבית הספר כבר אין טעם בכלל לצאת מהבית. ורביעית מתמלאת אימה בגלל הארוחה החמה שהילדה שלה לא תקבל יותר בגן, זאת שאפשרה לה להמשיך לעבוד עוד קצת במקום להעמיד סירים, וחסכה טיפה כסף במכולת, שגם ככה הולך ואוזל בקצב מסחרר.

הפייסבוק מתמלא זעם – הרי הנגיף לא מידבק פחות בבוקר; הרי כולם ילכו לגני המשחקים יחד ויתקהלו שם; הרי רק להכין ילדים לגן ולבתי הספר ולפזר אותם שם לוקח שעתיים; מה אני אמורה לעשות – לקחת עוד מטפלת? לחשוף את הילד לעוד מישהו חדש?   

ממחקר חדש שנערך באוניברסיטת חיפה נחשף הבדל מהותי בין הסגר הראשון והשני – החרדה פחתה, אבל הכעס רק עלה. "המצב הרגיל של החברה הופך להיות יותר כעוס", אמרו החוקרות, "וזה אומר שהתגובות של אנשים אחד לשני מתחילות מנקודת כעס – הכעס הופך להיות ברירת המחדל". קדימה, תתחילו לעבוד על המחקר הבא. האם אנחנו פשוט עוברים את חמשת שלבי האבל על מה שהפכה מדינת ישראל להיות?

אז הנה קצת היגיון: זה מה שאפשר לצפות מהאנשים שהביאו לכם את "נעבור לחוץ לארץ, שהמדינה הזאת תישרף". ביבי הולך למשפט ואנחנו בעונש. הוא ישתמש בסגר כרצונו, כמו שהוא משתמש בכל מי שסביבו כרצונו. מתי זה ייגמר? כשתתעוררו. כשתענישו את ראש המחדל הזה בקלפי. כשתבינו שחיסונים זה לא מספיק, מגיעה לנו התנהלות הגיונית, אכפתית וחכמה כבר עכשיו. התאבלנו מספיק, הגיע הזמן לקום.

  • המילה קורונה לא הוזכרה בטקסט כי אין לה שום חשיבות בהתנהלות הממשלה.