אפתח בקושייה: כמה אנשים ידעו לפני חודש מה זה קרוקומבוש (אגב, מי אחראי למילה שוברת השיניים הזו?) ואיך מכינים פבלובה מושלמת (יציבה מבחוץ ונימוחה בפנים, אם תהיתם)? סביר להניח שרק קונדיטורים מדופלמים-פלוס וכמה חובבי טריוויה משועממים. אם המושגים האלה עדיין אינם אומרים לכם דבר, סביר להניח שלא הייתם בארץ בזמן האחרון/אין לכם טלוויזיה בבית/אינכם אוהבים תכניות ריאליטי, ושיחות הברזייה על "זעקת הפטרוזיליה" ו"שתלטנות הסלרי" עברו לכם מתחת לרדאר.
ולחדשות בהרחבה: גם מי שאינו חובב אוכל מושבע, לא יכול היה להתעלם מהחשיפה המוגברת (או העדנה המאוחרת) שתחום האוכל קיבל בשעות הפריים-טיים הטלוויזיוניות (ואפילו במעברי הפרסומות).
מי היה מאמין שמשברים בין הסירים של בשלנים חובבים ותיאורי הכנות מפורטים ומייגעים של מנות יעניינו את כל בית ישראל? אני, באופן אישי, התחלתי קצת לדאוג כשאבא שלי, שכף רגלו לא דרכה מעולם בצד "הנכון" של המטבח, התחיל לדבר אתי על קולינריה עילית, וכשגיסי, שיודע להכין רק חביתה (ואחלה נס קפה), פצח בדירוגי מאסטר-שפים מנומקים משלו. חבר'ה, אתם יכולים לנסות להחליף את השופט שהודח בעונה הבאה, אבל קצת כבוד למקצוע.
סוד ההצלחה
האם האוכל הוא המאסטר האמיתי והכוכב הראשי של השנה הזו? אף על פי שהתבשיל הטלוויזיוני הטעים זכה ללא מעט זמן מסך ולאחוזי רייטינג נדירים (41% בערב הגמר!) הזכורים אולי מהימים שבהם היה רק ערוץ אחד, ממש לא בטוח שהוא המנה העיקרית.
הרחק מריחות המטבח האמיתיים, אפשר לזהות בסיפור הזה שני מקדמי הצלחה אחרים. המקדם הראשון, המוּכר והמוֹכר, הוא ללא ספק הסיפורים האנושיים שליוו אותו, כמו "מאז שאשתי נפטרה התחלתי להכין קובה חמוסטה במקומה", "משפחתי לא הסכימה לאכול את האוכל שלי והייתי חייבת להוכיח להם שאני יכולה" ואפילו: "כשבעלי השתחרר מהכלא גיליתי את חדוות הבישול".
והיה גם מקדם נוסף – הכוכבים/השפים/השופטים, הפרצופים המפורסמים שאנחנו מוכנים לקנות מהם כל דבר, אפילו דג מגולגל בשוקולד, או סתם את מוספי השבת על סיפוריהם הצהבהבים (איך זה שתמיד מוציאים את כל השלדים מהארון בדיוק ברגע הנכון?) ואחר כך לגלגל בהם את הדג. אלה השאירו כל מנה, טובה ככל שתהיה, הרחק מאחורי שובל הרייטינג המתנפנף שלהם.
בין אוכל לבין בידור
כמו בתחומים אחרים במדיה, וזה לא נאמר במרירות, גם הגבול בין קולינריה לבידור היטשטש בשנה החולפת. נסו בעצמכם להפריד בין אייטם שהוא "אוכל" לאייטם שהוא "בידור", בין פרסונה קולינרית לסלב מן השורה ובין שיווק של תוכן לתוכן שיווקי – המוצא הישר יזכה במטבח חינם. השנה תכניות הבישול לא הסתפקו רק בערוצי נישה כמו ערוץ האוכל, אלא נגסו גם בזמן המסך של הערוצים המרכזיים.
גם במעברי הפרסומות לא יכולנו להימלט מפרצופיהם של ארז קומרובסקי, שמכר לנו שניצלים ש"נקטפו" בגליל, ושל רפי כהן, שרקח סלטים כאחרון הפועלים במפעל. מהצד השני תרמו את שם משפחתם בעד נזיד חומוס משפחת הבנאים, ואילו מיקה שרון וניר צוק הרחיקו לכת עד אבקת כביסה ומזרנים.
רוצים עוד דוגמאות? אייל שני ורפי אדר התראיינו למוסף הבידור של "מעריב", ואילו מיקי חיימוביץ' וערד ניר, נציגי האקטואליה הקשה, הוציאו השנה ספרי בישול וקולינריה.
ומה יוצא מזה לנו, האנשים שמאמינים שאוכל הוא כוכב מעניין מספיק ולא צריך שום פרצוף שימכור אותו? האם כל מאמין חדש שמצטרף לשורותינו, גם אם לא מהסיבות הנכונות, הוא סיבה מוצדקת לברך על התופעה?
באופן מפתיע, התשובה חיובית - כל עוד מדברים על אוכל (ומאייתים את שמו נכון) אנחנו בעד. כל חשיפה, גם אם היא שטחית ואפילו מעט צהבהבה יכולה לעודד את יצר הסקרנות של הצופים להרחיב את היריעה הקולינרית, ומי יודע, אולי אפילו לגרום למישהו "שלא חשב על זה אף פעם" לקרוא על זה ספר או מגזין, רחמנא ליצלן.
שירי ברוק-שגיא היא עורכת מגזין "דרך האוכל" מקבוצת מוטו-תקשורת