על פיגוע הדקירה במצעד הגאווה בירושלים דיווחו אתרי החדשות המרכזיים בישראל במונחים הפליליים המקובלים: "אירוע דקירה", "פשע שנאה", "אלימות". אולם אתר חדשות אחד חרג מהסטנדרט; "כיכר השבת" – אתר תקשורת חרדי – דיווח בכותרתו כי "שישה נפצעו מדקירות ב'מצעד התועבה' בי-ם". בכותרת המשנה, אגב, צוין כי מדובר בדוקר "בעל חזות חרדית", כאילו מדובר במחבל פלסטיני בתחפושת.
"כיכר השבת" מכנה את מצעד הגאווה "מצעד התועבה" לא מהיום, אבל הפעם הבחירה שלו לדבוק בכינוי הבזוי והפוגעני לא עברה בשקט. צילום המסך של הכותרת רץ ברשת ובאתרי החדשות החילוניים וזכה לתגובות חריפות (אם כי, כמובן, אף מילת גנאי מראשי המגזר החרדי). ב"כיכר השבת" לא התעלמו מהזעם הציבורי ובחרו להגיב עוד באותו ערב במאמר מערכת שבו ביקשו למתוח קו מפריד בין ניסיון הרצח, אותו גינו בשאט נפש, ובין הגישה העקבית שלהם כלפי מצעד הגאווה. האתר, כך נכתב, "מגנה כמובן בחריפות את המעשה הנפשע של הפסיכופט ישי שליסל" (הערת שוליים: שליסל נמצא כשיר מבחינה נפשית לעמוד לדין), אבל מבהיר ש"אין סתירה בין הגינוי למעשה הנפשע לבין ההשקפה התורנית הגורסת כי מדובר ב'תועבה' ולא ב'גאווה'". עוד הובהר במאמר כי "הגדרת המצעד כ'תועבה' אינה הסתה".
הניסיון של "כיכר השבת" למתוח גבול בין "ההשקפה התורנית" לבין מעשהו של שליסל מגלם במדויק את הבעיה ביחסה של החברה הדתית והחרדית לקהילה הלהט"בית.
אף אחד לא חושד במנהיגים הדתיים – לפחות לא ברובם – שהם מתירים את דמם של ההומואים והלסביות. רובם לא עושים זאת. גם הם רואים ברצח קו אדום שאין לחצותו, שלא לדבר על האיסור המפורש מהתורה שכובל אותם למחאות מילוליות בלבד. אבל באותה שעה שבה הם מגנים את הרוצחים, הם מגנים גם את קורבנותיהם. הם יוצרים סביבה שבה להיות הומו או לסבית הוא דבר פסול, מגונה, לא נורמלי, "לא כדרך הטבע". בסביבה הזו גדלים העשבים השוטים, השליסלים למיניהם, הקיצוניים שהולכים צעד אחד רחוק מדי.
פרופ' אווה אילוז כתבה לאחרונה, במאמר "מי מפחד מהתנצלות" ("הארץ", 30.6.15), על תיאוריות פמיניסטיות שמגדירות מקרי אונס כפשעים שלמעשה "משקפים וממשיכים את הנורמות הקיימות של גבריות". כלומר, התנהגות פושעת שהיא בעצם המשכה של ההתנהגות הנורמטיבית. את המודל הזה אפשר להעתיק במדויק למעשי הדקירה של שליסל; ניסיון הרצח שביצע משקף וממשיך את הנורמות הקיימות בחברה החרדית לגבי הומוסקסואליות.
הומופובים נגד הומופוביה
את ההפרדה המלאכותית שעושה "כיכר השבת" אפשר למצוא גם בדבריהם של פוליטיקאים דתיים וחרדים כמו נפתלי בנט ואריה דרעי. אלה מיהרו לגנות את האירוע תוך שהם מתעלמים מהסביבה שבה נולד אותו אירוע – סביבה הומופובית אלימה אותה הם מטפחים במו ידיהם. יחד הם יכולים להקים את התנועה הבלתי אפשרית "הומופובים נגד הומופוביה".
דרעי התנפל ביום חמישי על כל מיקרופון כדי להבהיר שיש "לגנות ולהוקיע כל גילוי של אלימות". זה אותו דרעי שעסקני מפלגתו פעלו לביטולה של תכנית לימוד נגד הומופוביה בתל אביב; שיושב ראש מפלגתו לשעבר טען שהומואים הם "אנשים חולים"; שחברי כנסת ממפלגתו השתלחו בהומואים דרך קבע (ניסים זאב טען שהם יותר גרועים מבהמות, שלמה בניזרי האשים אותם ברעידות אדמה). ואלו רק כמה דוגמאות מבית מדרשה של אחת המפלגות החשוכות בישראל.
אבל דרעי מחוויר ליד בנט, שצביעותו נעדרת הבושה מתירה לו לפרסם תגובה הקוראת ל"חברה הישראלית לעשות חשבון נפש כיצד הגענו לכך". ובכן, הנה כמה תשובות אפשריות: הגענו לכך בשל העובדה שבממשלה יושבת מזה שנתיים וחצי מפלגה שמתנגדת באופן מוצהר לאפשרות שהומואים ולסביות ייטמעו בחברה הישראלית כאזרחים שווי זכויות. הגענו לכך בשל העובדה שבנט הציב מטעמו על דוכן יושב ראש הכנסת (כאחד מסגני היו"ר) את בצלאל סמוטריץ' – אמרגן מצעד הבהמות. הגענו לכך בשל העובדה שבנט מינה כשר מטעם מפלגתו את אורי אריאל שמאמין שהומואים מפריעים לצה"ל להילחם. הגענו לכך בשל העובדה שאנשי הבית היהודי, כפי שגילינו במהלך הפריימריז למפלגה, פשוט שוללים את קיומם של חיים חד-מיניים כאופציה נורמטיבית. הנה חשבון הנפש שהחברה הישראלית באמת זקוקה לו: איך קרה שהבית היהודי הפכה למפלגה מובילה ומשפיעה במדינת ישראל?
בגינת העשבים השוטים
הניסיון המקומם של פוליטיקאים ואישי ציבור ליצור הבחנה בין הסביבה שהם יוצרים בדבריהם ובמעשיהם לבין האקטים הקיצוניים שנעשים בתוכה הוא מאפיין ותיק של הציבוריות הישראלית. אחד מגילוייו הבולטים, שבקרוב ימלאו לו עשרים שנים, הוא הסתייגותם של רבנים רבים ממעשיו של יגאל עמיר. אותם רבנים מנסים למחוק את הקשר בין אמירות מרחיקות לכת על "בוגד" ו"דין רודף" לבין העובדה שאדם מתועב אחד לקח את דבריהם ברצינות תהומית.
אבל האדם הבולט ביותר המחזיק בקו ההגנה הזה בנוגע לרצח רבין הוא לא רב קיצוני, אלא ראש ממשלת ישראל. בנימין נתניהו מתחמק מאחריותו העקיפה לרצח רבין כבר עשרים שנה, כאילו לא הוא עמד על המרפסת בכיכר ציון; כאילו לא הוא הוביל את ארון הקבורה של הציונות עליו התנוסס שמו של רבין. השנים לימדו אותנו שנתניהו לא רק שמסרב בתוקף להכיר בחלקו בהלהטת היצרים שהובילה לרצח, אלא שהוא ממשיך באותה הדרך. גם כשהוא מזהיר את מצביעיו מפני "הערבים הנוהרים לקלפיות בהמוניהם" הוא יוצר את הסביבה בה ערביי ישראל נתפסים כסכנה לעם היהודי. זה בדיוק מה שדירבן את עמיר בזמנו, זה בדיוק מה שמדרבן פיגועים נגד ערבים. כשנתניהו שותק נוכח התבטאותו המחפירה של ירון מזוז – חבר מפלגתו וסגן שר בממשלתו – ש"עושה טובה" לערבים שהם בכלל חיים פה, הוא נוסך דלק בגלגלי ארגונים כמו להב"ה ולה פמיליה. הוא יוצר את הסביבה הגזענית והאדנותית בה הערבים נתפסים כתלויים בחסדיהם של היהודים, ואוי להם אם יתפסו עצמם כשווי זכויות.
לאדנותיות היהודית הזו אין היום נביא כריזמטי ודמגוגי בישראל יותר מנפתלי בנט. בסוף השבוע הזה בנט עוד לא קם מהמקלדת כדי לגנות את ישי שליסל, וכבר נאלץ להתיישב שוב כדי לגנות את המחבל האלמוני מכפר דומא. רק לא מזמן הוא היה צריך לגנות את ינון ראובני ויהודה אסרף, המואשמים בהצתת כנסיית הלחם והדגים בכינרת.
ראובני ואסרף הם עשבים שוטים שגדלו בחצר האחורית שבה נפתלי בנט, אם להשתמש בביטוי החביב עליו לאחרונה, לא "מטפל". הם מצטרפים לכמות מרשימה של עשבים שוטים שכמותם שכבר נוכשו – מבצעי פעולת תג המחיר מחוות גלעד, ג'ק טייטל, יהושע אליצור (שנתפס לפני כחודש בברזיל) ועוד – ומי יודע לכמה עשבים שוטים שעדיין לא נוכשו. גנן שבגינתו גדלים כל כך הרבה עשבים שוטים צריך לשאול את עצמו איפה הוא טועה. משהו רקוב באדמה הזאת.
מובן מאליו שבנט מגנה את כל אותם עבריינים, ואפילו בתקיפות. אבל באותה שעה הוא מוביל בלהט אידיאולוגי מחנה עממי שאדנותו אמנותו. די לקרוא דברים שאמרו צעירים מאיתמר ומאלון מורה לניר ברעם בכתבה שפורסמה לאחרונה ב"הארץ" כדי להבין שבגבעות השומרון גדל דור – יש שיאמרו עוד דור – שמשוכנע בעליונותו המוחלטת על פני הערבים (וגם בעליונותו המוסרית על פני החילונים, אגב). "כל הערבים חייבים להבין שאני השליט", אמר לברעם אחד הנערים. "אם מישהו צריך לפחד כאן, עדיף שהערבי יפחד ממני". מהתרבות המתנשאת והבריונית הזאת – אותה יונקים אותם נערים בבתיהם ובישיבותיהם – גדלים פורעי החוק של ההווה ושל העתיד. אבל לא תשמעו את בנט מגנה את הבריונות המילולית הזאת. להפך; הוא יעלה על גג בית בבית אל, יפנה אל פורעי החוק ויתסיס אותם כנגד מוסדות המדינה. ואחר כך, כשאחד מהם יעבור את הגבול, הוא יפרסם עוד סטטוס עטור כוכבים בפייסבוק.
בנט ונתניהו מאשימים את הרשות הפלסטינית בהסתה, ובמידה רבה של צדק. אבל אפשר לצפות ממי שמאשים את האחר בהסתה שידע לזהות אותה גם בביתו. ברשות הפלסטינית לא קוראים בפומבי לרצח ישראלים ויהודים, אבל יוצרים לא אחת את האווירה שבתוכה נולדים מחבלים כמו רוצחי נערי הישיבה ורוצחי משפחת פוגל. זה בדיוק מה שקורה היום גם במגזרים מסוימים בחברה הישראלית, שמגנים רצח אך מעודדים דה לגיטימציה מסוכנת. בכך אנחנו לא נבדלים מהפלסטינים, או מכל חברה אנושית בעולם; כל חברה שיוצרת סביבה לא סובלנית תמצא בתוכה "עשבים שוטים" שיוציאו את אי הסובלנות מהכוח אל הפועל.
הרוצחים, המפגעים והמחבלים שקמים מתוך החברה הישראלית הם אנשים שפלים. אבל לאנשים שפלים קל יותר לפעול בסביבה חשוכה – סביבה שבה דרך מחשבתם מקובלת ולא מדליקה אצל איש נורת אזהרה. אסור לנו להסתפק בענישתם של אותם רוצחים שצצים מתוך האפילה. אנחנו צריכים תמיד לשאול מי כיבה את האור.