ישראל 2018. ערב ימי הזיכרון והעצמאות ה-70. דווקא עכשיו, בימים בהם כולנו מתאחדים סביב אירועים היסטוריים ומשמעותיים שנמצאים בלב הקונצנזוס הישראלי, ולאחר דיונים ציבוריים קשים, מדממים ומפוררים בנושאי דת ומדינה שכמעט הובילו לבחירות – דווקא עכשיו בחר ישראל כהן להוציא מהבוידעם המאובק של מאבקי חרדים-חילונים את אגדת "החרדים שלא עומדים בצפירה". דווקא אחרי המאבק על השוויון בנטל שעשה קאמבק משמעותי, אחרי המאבק על חוק החמץ שעשה את הטוויסט היצירתי שלו, אחרי מאבקי השבת סביב עבודות הרכבת ומשחקי הכדורגל – דווקא עכשיו בחר כהן ללבות את מדורת השנאה באמצעות חומר בעירה שתוקפו פג לפני שנים ארוכות.
מערכות התקשורת הפסיקו כבר לפני שנים לשלוח לפאתי שכונת מאה שערים בירושלים את הצלם שיארוב לנציג נטורי קרתא התורן שיחצה את צומת כיכר השבת כי העלילה הזאת איבדה את תוקפה ואת אמינותה. רובם המוחלט של החרדים מכבדים ועומדים בצפירה כשהם נמצאים במרחב הציבורי. חלקם יחמירו וימלמלו חרש גם פרק תהילים לעילוי נשמות הקדושים.
נכון – לפי ההלכה והמסורת היהודית יש דרכים אחרות להנציח את הנפטרים. ונכון – חלק מהחרדים והחרדיות יעדיפו להישאר במרחב הפרטי ולהנציח את נשמות הנרצחים וההרוגים בדרכים בהם מכירה ההלכה. אבל הם לא יזלזלו וירמסו את רגשותיהם של אלה שכן בוחרים להנציח באמצעות הצפירה, ובוודאי שלא יצהירו על כך בהתרסה מעל כל במה ותחת כל עץ רענן.
ישראל כהן: חלק מאתנו לא יעמדו בצפירה - וזו זכותנו
כשלמדתי בבית ספר חרדי ברמת גן לא רק שעמדנו בצפירה – גם קיימנו טקס רשמי שבו עמדנו ואמרנו תהילים. כמו חרדים וחרדיות רבים אחרים, אני עומדת בצפירה גם כשאני לבד בבית מתוך רצון להשתתף עם הכלל, ומתוך אמונה שיש משמעות רוחנית לכך שכלל האזרחים מתייחדים יחד כאיש אחד באותו זמן. את יום השואה אני רואה דרך העיניים של סבתא שלי זכר צדקת לברכה – ניצולת אושוויץ, ילידת הונגריה, אישה חסידית שורשית, שהיום הזה היה בשבילה כואב וקשה, וגם הזדמנות להתמקד בכאב שבשאר הימים השתדלה להניח בצד.
החרדיות והחרדים בישראל עברו כברת דרך ב-70 השנים האלה. ממקום שעומד בגאווה ועקשנות מול מדיניות כור ההיתוך, ומהרגשה של מלחמת קיום תרבותית ודתית שגרמה לרבים מסבינו והורינו להתייחס למוסדות המדינה ולטקסיה כמשהו שיש לפחד ממנו, להתרחק ממנו ולהתנגד אליו, אנחנו עוברים למקום אחר לחלוטין. אנחנו – בקהילות ובממסד החרדי – משתפים פעולה יותר ויותר גם עם מוסדות המדינה: עם המשטרה, הצבא, מערכת הרווחה ומשרדי הממשלה. התודעה האזרחית שלנו והזהות הישראלית שלנו דווקא הולכות ומתחזקות. מאבקים שהיו נראים לדורות מעלינו חשובים נראים לנו פחות ופחות רלוונטיים.
אנחנו גם מרגישים יותר ויותר אחריות לכלל החברה הישראלית, ולא רק למה שקורה אצלנו בקהילות החרדיות. אנחנו לא ממציאים את הגלגל - תמיד היו בחברה החרדית חלקים גדולים שהרגישו ישראלים לכל דבר. בשנים האחרונות החלקים האלה הולכים וגדלים ותופסים את מרכז הכובד של החברה החרדית.
מיכל צ'רנוביצקי היא יו"ר תנועת "עיר ואם", ישראלית, חרדית, ועומדת בצפירה