פעמים רבות מטיחים בי את המושג "מדינת תל אביב", ואני שונא אותו. מייחסים למונח הזה בידול, אליטיזם והתנשאות ואני תמיד מרגיש צורך להתנצל ולהסביר שזה לא כך. אבל לאחרונה הבנתי שהמונח הזה לא מתייחס כלל וכלל לתושבי העיר תל אביב יפו בלבד, אלא לכל קבוצת התושבים בארץ שחולמת על מדינת ישראל מסוימת. מדינה פתוחה, נאורה, ליברלית וחופשית. כזו שלא מתערבים לנו בה בחדר המיטות, או בהעדפות תרבותיות או באורח החיים. כזו שרודפת שלום ושוויון ולא מחרחרת מלחמה. כזו שלא עוסקת מבוקר עד לילה במציאת הצדקות לאומניות להתנהלותה.
יש אנשים שאיבדו תקווה שנוכל יום אחד לחיות במדינה כזאת, אבל לעת עתה מתנחמים בכך שלפחות פה בתל אביב, אנחנו תמיד מוגנים. תמיד הרגשנו שלפחות אצלנו בבית הנורמלי עוד מכתיב את סדר היום. התכנסנו בתוך עצמנו והבטנו מהצד בעצב על הכיוון שהמדינה הולכת אליה. בשטחים. בתקציב. בסקטוריאליות. בזכויות האדם. והתנחמנו בכך שלפחות פה בעיר עוד אפשר לחיות חיים שאנחנו תופסים כנורמליים.
>> לפיד נגד סער: "החלטה לסגור המרכולים בת"א בשבת - תמוהה"
>> סגירת המרכולים בשבת: המדריך המלא
אגב, הם קצת צודקים, אלו שמכנים אותנו מדינת תל אביב. האמת היא שהסתגרנו בדלת אמותינו, התכנסנו ל-50 קילומטר מרובעים במרכז הארץ, ויצרנו לנו עיר שמשקפת את תפיסת עולמנו. המעוז האחרון של מי שחפץ בצורת החיים הזאת. ועכשיו, כל מה שאנחנו מבקשים זה שלפחות פה תעזבו אותנו בשקט. תנו לי לקנות מיץ ענבים בשבת בדרך לים, מה כבר ביקשתי?
האם איבדנו כל יכולת כקבוצה להגן על אופי סביבת חיינו?
אם בכל זאת אני צריך למצוא נקודת אור כלשהי בהחלטת שר הפנים, אז אני מקווה שההחלטה הזו תהיה סטירת התעוררות. אולי סופסוף נפנים שאין לנו יותר את הלוקסוס להתווכח בינינו לבין עצמנו. אנחנו כבר לא שם. עד היום לא העזו להיכנס לנו לחצר ולכפות פה נורמות התנהגות שונות מאיך שחיינו כאן תמיד, אבל אתמול זה קרה. ואם לא נתעורר ונחבור יחד לקבוצה גדולה אנו עלולים לקום בוקר אחד ולגלות שמאוחר מדי ושהם ניצחו. הקלות שבה קיבל שר הפנים את ההחלטה על סגירת המרכולים בשבת מדאיגה, אבל חשוב דווקא לנתח את הסיבה המרכזית שמאחוריה. הקבוצה שמתנגדת להחלטתו נתפסת היום כקטנה וכנטולת בסיס פוליטי אלקטורלי. אנחנו עסוקים בלריב עם עצמנו על דקויות, בין מפלגות שבמרבית הנושאים דווקא חולקות תפיסת עולם דומה, במקום להבין את גודל הברוך שאנחנו נמצאים בו ולצאת למלחמה על הצביון והאופי של הבית שלנו.
וחשוב להדגיש, אין לי דבר אישי כנגד האוכלוסייה הדתית בישראל. אני מאמין שאיש איש באמונתו יחיה. ואני אפילו לא מבקש לשנות משהו מהמצב הקיים בעיר מזה שנים, אלא רק לשמר אותו כפי שהיה. אני לא נכנס לבני ברק בשבת ומכבד את הרצון של קבוצות שונות בחברה הישראלית לחיות על פי אמונתם. אבל חלאס! אל תכפו עלינו את אמונתכם אצלנו בבית. שחלילה לא תאחדו אותנו בטעות ואז תגלו שאתם בעצם עוד לא הרוב.
אסף זמיר הוא יו"ר סיעת "רוב העיר" וסגן ראש עיריית תל אביב