בדיוק מהסיבה הזאת זה לא כל כך הפתיע שאותן קריאות מוכרות לעייפה "לשים סוף לאלימות בספורט" ו"לנקוט ביד קשה" נשמעו שוב באמצעי התקשורת לאחר אירועי הדרבי, כאילו מישהו מאמין ביכולתן לשנות. כחברה שאוהבת להתעסק בעיקר במעטפת החיצונית, ובה נושאים מורכבים והרי גורל מגומדים לכדי מילקי או קוטג', היה זה רק מתבקש שהביקורת של תקשורת הספורט על אירועי הדרבי הופנתה בעיקר לעבר אותן בעיות חיצוניות: האבטחה, השופט, החגיגה של זהבי, האוהדים. טענות עמומות נעדרות עומק נשמעו גם על היעדר חינוך לסובלנות ותרבות אהדה קלוקלת. זה מובן. אם יש ספורט אחד בישראל שהפופולאריות שלו עולה על הכדורגל הוא הפניית אצבע מאשימה. וכמו שהמכור לא יכול לראות את התמכרותו, כך גם תקשורת הספורט לא יכולה להאשים את עצמה, למרות שהבעיה למעשה מתחילה בה.
ברקוביץ' ורון קופמן ילמדו אותנו איך להתנהג
מי ששמע שלשום את גינויי האלימות התקיפים של אנשי ביצת הספורט היה מסוגל לחשוב שמדובר בחבורה של שוחרי שלום שתמיד יפנו את הלחי השניה, אך האמת היא כמובן כואבת ואלימה יותר. לא צריך ללכת הרבה אחורה כדי להיזכר שבכיר המגנים אייל ברקוביץ' הורשע בעבירות של תקיפה ואיומים של מאמן קבוצת הילדים של בנו. בעיניי, למרות התבטאויותיו האחרונות, המנטליות של ברקוביץ', כשחקן וכמי שעיצב את תקשורת הספורט בשנים האחרונות, היא של אדם ברוטלי ואגואיסט, שחרצובות לשונו עובדות שעות נוספות רק כדי לספק את תאוות ההמון. אותה תאווה שהתעצמותה המפחידה בשנים האחרונות רשומה בעיקר על שמו של מגנה נוסף, עיתונאי הספורט הבכיר רון קופמן, ש"יציע העיתונות" שלו הורידה בעיני רבים את תרבות הדיון הספורטיבי לשפל חסר תקדים ושינתה לרעה את פני ערוץ הספורט. אמנם מכות בין יושבי הפאנל עדיין לא התרחשו, אך לא צריך להיות בלשן כדי להבין שהרטוריקה האלימה היא שמכתיבה את הדיון בתכנית הזו.
וזהו המלכוד: אי אפשר מצד אחד לקרוא למיגור האלימות ומנגד להתעלם מההשתלטות של אותם אנשים אלימים על עמדות המפתח בתקשורת הספורט. אלימות, כידוע, היא בעיה מערכתית, פתרונה אינו מסתכם בהוספת שנים למאסר או שוטרים למגרש. ייתכן שזה נאיבי מדי לקוות שקופמן יתעשת ויעזוב את "יציע העיתונות", או ששלמה שרף יחדל מלהפיץ את דעתו המתלהמת ברבים, זהו הרי משלח ידם, ולעבודתם יש ביקוש. אך אנחנו, המכורים לדרמה ואלימות שהם מספקים לנו, צריכים להכיר בבעיה, ולדרוש את הוקעתם מעל מסך הטלוויזיה שלנו.