תאריכים כמו צבעים הם קודים של שפה. בביטוי האחד במאי טמון קובץ של זיכרונות הקשורים למאבקים של דורות לעולם טוב יותר. אחד במאי הוא חירות ושוויון והקשר ההדדי בין השניים, הרי בלי האחד אין כל משמעות לאחר. השוויון ניתן לאדם רק כדי לממש את חירותו ולהגיע למחוז חפצו בצורה מכובדת ועצמאית משוחרר מפחדים ומאבקים. ואילו חירות ללא שוויון היא חירותו של החזק בלבד.
ומה לנו ולזה היום? טוב, אנחנו חוזרים לאותו מצב שהוליד את האחד במאי שנים אחורה. בתסריט שהופך לממשי יותר ויותר, מי שאינו בן למשפחה מיוחסת במיוחד או מנהל בכיר מאוד הוא עני. פעם קראו לזה פרולטריון, היום זהו המעמד הלא-זכיין. אלו שכל הזמן מקבלים פחות ופחות, ומתקשים להתארגן מספיק טוב ולמחות. בשיטת הפרד ומשול, דואגים לחצוץ ביניהם. במציאות כזו, הסיכוי להתקדם בחיים ולהגיע לרווחה כלכלית ולאיזשהו ביטחון תעסוקתי אינו קשור כלל לכישרון. ואנחנו, בכלל נולדנו להורים שיכולים להוריש לנו רק סכרת ולחץ דם.
מאה השנים הבאות בציונות חייבות להיות בכיוון ההפוך לאמרתו של הזקן. לא מ"מעמד לעם", אלא מ"עם למעמד". הבסיס לכל שמאל הוא מאבק מעמדי ואין שמאל שהוא אינו סוציאליסטי. לא יכול להיות סוציאליזם שהוא לא שוחר שלום, ואין שוחר שלום שאינו מאמין בפתרון קונקרטי. נתראה בצעדה הערב, יחי האחד במאי.
חבר הכנסת אילן גילאון הוא יו"ר סיעת מרצ בכנסת, מוזמנים לעקוב אחריו בעמוד הפייסבוק שלו