ואני התפללתי שהחיים יפריעו ליורם עוד קצת וימשכו את שנותיו עוד דור או שניים. פחדתי ממותו. פחדתי מכך שקולו האמיץ והחד ילך מאיתנו ביחד עם שאר קולותיהם של בני דורו, בוני ומקימות המדינה, ושיום אחד נמצא את עצמנו עומדים כאן נטולי עבר כשבינינו אינספור מתחזים שיחתכו את הנראטיב שלנו דק-דק עד שיצליח לבטא את הגירסאות העקומות שלהם למי אנחנו, למהי ציונות, ל-לאן הולכים. גורמים אינטרסנטיים שינסו להגדיר אותנו מחדש תוך שהם זורקים את כל מה שטוב בנו לים, כל ערך וחלום.
יורם התנגד להם נחרצות. אף פעם לא ניסה ליפות את העבר ואת טעויותיו, אך תמיד נלחם להשאיר את האמת חיה ובועטת, שיום אחד יקום הדור שיזכור ויחזיר את המדינה למסלול שחלמו אותה להיות.
חייבים ללכת לפוליטיקה
המון פעמים היה אומר לי שכבר לא תהיה כאן מהפכה, שזה אבוד, ולפעמים טען שאם תהיה כזו, הוא לא יזכה לראות אותה. השבתי לו שיחכה, שהיא כבר באה. שאנחנו עושים כל מאמץ להספיק. הוא רטן ואמר שחייבים ללכת לפוליטיקה. שחייבים לקחת את הכוח לידיים ושאף אחד לא יקשיב לנו, אם לא ניקח. התווכחתי איתו על זה במשך שנה ארוכה ובסוף אמרתי לו שהוא צדק.
אתמול בערב התקשרתי אליו, והצלצול נמשך ונמשך והוא לא ענה. קול צעיר השיב לפתע מהצד השני. "מי זו?", שאל, ואני נורא קיוויתי שלא אקבל את התשובה המרה ההיא. יורם נפטר.
יורם, אני מצטערת. עוד לא הספקנו.