בחודש שעבר הודיעה עיריית תל אביב-יפו, שהיא תוסיף לשירותים שהיא מעניקה לתושביה שירות חדש לרישום זוגיות במאגרי המידע העירוניים על בסיס תצהיר, בנוסף לרישום הקיים של מרשם האוכלוסין. המשמעות המהפכנית היא, שזוגות באשר הם יוכלו לקבל את כל ההטבות המגיעות לזוגות במסגרת העיריה - ללא קשר לרישום הזוגיות שלהם במשרד הפנים. זה פותח פתח רחב לזוגות רבים שאינם רוצים או אינם יכולים להירשם כנשואים או כידועים בציבור במשרד הפנים - בין השאר: זוגות מאותו מין, זוגות מדתות שונות, פסולי חיתון, חסרי דת וכאלה שאינם חפצים בשירותיהם של פקידי הדת.
מעבר למשמעות העירונית יש כאן פריצת דרך ברמה הארצית, מפני שייתכן שהתעודה הציבורית שתנפיק העירייה תשמש עם הזמן גם מוסדות אחרים לצורך הענקת זכויות לזוגות בהסתמך עליה. כך ייחסכו הליכים מסובכים, מייגעים ויקרים של הוצאת אישורים של ידועים בציבור, חתונה בחו"ל, וכיוצא באלה מעקפים של השיטה הנוכחית הנשלטת בידי הממסד הדתי.
מה שעשתה עיריית ת"א-יפו, יחד עם המיזם להפעלת תחבורה ציבורית בסופי השבוע באזור המרכז הוא, כך אני מקווה, הנבטה של "הקנטון החילוני": מרכז ערכי, חינוכי, כלכלי, תרבותי ומנהלי של הציבור החילוני, עבורו ולטובתו בלבד. ציבור זה מאס בהתערבות הבלתי-פוסקת של הממסד הרבני בענייניו. מן הראוי שהקנטון הזה, אשר יפתח את שעריו לכל אלה שרואים בו בית, יעניק לחילונים את השירותים הראויים להם לפי העדפותיהם, ולפי תרומתם לחברה.
אין סיבה שהחילונים ימשיכו לתמוך בסידור הקיים
נשאלת השאלה, מדוע יש צורך בקנטון כזה? התשובה היא, בהמשך לנאום השבטים של ריבלין - שהשבט החילוני איבד את ההגמוניה. הוא איבד אותה מזמן, אבל חבריו ממשיכים לדבוק באמונה עיוורת של הגמוניה מזויפת. כתוצאה מכך החילונים, כציבור, חלשים במיוחד: הם גם אינם מבצרים את זכויותיהם, כי הם לכאורה "ברירת המחדל" השלטת, בעוד שאר השבטים עסוקים כבר זמן רב בהוספת עוד ועוד זכויות, כוח והשפעה ל"קנטון" שלהם.
דוגמה לכך היא מערכת החינוך. הדתיים "כיפה סרוגה" מתחנכים בבתי ספר ממלכתיים-דתיים, אשר בהם יש לפי חוק חינוך ממלכתי, התשי"ג-1953, זכות למועצה פדגוגית לפטר מנהל, מפקח או מורה "מטעמים דתיים בלבד". המשמעות היא, שמי שאינו דתי דיו לטעם המועצה, לא יכול ללמד בבית ספר ממלכתי-דתי, מה שיוצר ביצור של ערכי הליבה הדתיים בבתי ספר אלה. נכון להיום אין שום תמונת מראה של המצב בבתי הספר הממלכתיים החילוניים. אף לא אחד יכול לפטר מורה, מפקח או מנהל בגלל שאינו "חילוני דיו". ההפך הוא הנכון - ישנם מורים דתיים רבים במערכת החינוך הממלכתית-חילונית, שעל פי פרסומים לעיתים מעודדים הדתה, אבל ההפך – מורה חילוני בבית ספר דתי - נדיר עד לא קיים.
כל עוד היו הערכים הדתיים תוספת לערכי הליבה הממלכתיים - הבעיה היתה קטנה יחסית. אולם, עקב השינויים שחלו בשנים האחרונות - ההדתה הגוברת במרחב הציבורי - ובכלל זאת במערכת החינוך, אין סיבה שהחילונים ימשיכו לתמוך בסידור הקיים. פלורליזם איננו התאבדות ערכית. יש הכרח לבצר את ערכי הליבה של החילוניים במערכת החינוך, ולא לאפשר באופן אקטיבי למי שאינו מסכים לערכים אלה ללמד במערכת החינוך החילונית. זהו אחד התפקידים החשובים של אותו קנטון חילוני.
אני תקווה ששני הצעדים שנעשו לאחרונה - תחבורה ציבורית בשבת ורישום זוגיות עירוני - הם אות הפתיחה להקמתו של קנטון חילוני. התקדמות זאת תגרום לציבור החילוני לראות את המציאות בעיניים מפוקחות, לזנוח את הרגשת ההגמוניה המזוייפת, ולהתכנס פנימה על מנת להפיק את המקסימום מהמצב הקיים, ויפה שעה אחת קודם.
הכותב הוא יועץ טכנולוגי ופעיל חברתי