בחזרה לדוד הנחלאווי: 12 הערות על הרג המחבל המנוטרל בחברון

"הייתם שם? הבנתם את החשיבה שלו? את השיקולים?"

(השר נפתלי בנט, פייסבוק, שישי)

למען האמת – כן, מר בנט. היינו שם. רבים מאתנו היו בסיטואציות כאלו, שירתו בשטחים, עצרו מבוקשים, חיסלו מחבלים. רבים מאתנו מכירים את הוראות הפתיחה באש כי שמענו אותן באוזנינו, דקלמנו אותן, הקראנו אותן בפני חיילים. המציאות בחברון לא זרה לנו; לא הטרור, לא האלימות, לא האיבה, לא זירות הפיגועים, לא פחד המוות, לא הדם הרותח. היינו שם.

רבים מאתנו מזדעזעים מהסרטון מכיוון שאנחנו מזהים את הסיטואציה – ולא יכולים לזהות בה את עצמנו.

"עכשיו כולם יפחדו לנטרל מפאת הפחד להיעצר ולעמוד לדין במדינה כמו שלנו"

(טוקבק בדף הפייסבוק של משטרת ישראל, שישי)

מותר להרוג מחבלים. הגיע הזמן להפסיק את הדמגוגיה המתגלגלת הטוענת שהפחד מהעמדה לדין גורם או יגרום לחיילים לחשוש מחיסול מחבלים שמנסים לבצע פיגוע. זה לא קורה ולא יקרה. חיילי צה"ל, ברובם המוחלט, פועלים בתוך המנדט שניתן להם על פי הוראות הפתיחה באש. למעשה, רוב חיילי צה"ל מצליחים – באופן מזהיר ממש – להתעלות מעל אותה דמגוגיה נטולת אחריות של פוליטיקאים שקוראים להם להרוג כל מחבל, ולהרוג מחבלים רק כשהם נדרשים לכך. כשזה קורה, איש לא בא אליהם בטענות. למעשה, גם כששיקול הדעת גבולי (והיו לא מעט מקרים כאלו בגל הטרור הנוכחי) זוכים החיילים לגיבוי.

אף אחד לא "פוחד לנטרל". אבל מוטב שכולנו לא נשמח להרוג. שזה יצריך מאיתנו מחשבה. שנזכור שלא נהיה אותו אדם אחרי הירייה. יש לי חדשות למעריצי הצל, שהולך לתקוע 200 כדורים במטרות קרטון במטווח ממוזג בהרצליה – להרוג אדם זאת לא חוויה נעימה במיוחד. גם אם הוא בעצמו רוצח.

"לצערי שופטים את החייל משפט שדה"

(עו"ד בנימין מלכא המייצג את החייל בראיון ל"NRG", חמישי)

האירוניה התאבדה כרגע בירייה בראש.

"כולנו עם החייל שירה במחבל", "גם אני עם החייל שחיסל את המחבל בחברון"

(קבוצות ועצומות פייסבוק)

הגיבוי – מה גיבוי, חיבוק – האוטומטי לו זוכה החייל בקרב קהלים מסוימים לוקח אותי מיד שנתיים אחורה, ל"גם אני עם דוד הנחלאווי". כמו אז, גם עכשיו הופך מקרה של אלימות צה"לית (ולא במקרה – שוב בחברון) שנתפס בעין המצלמה לשדה קרב ציבורי בין ימנים לשמאלנים שבו הפרטים נזנחים לטובת תפיסת העולם. וכמו אז, גם עכשיו הנטייה הטבעית והאוטומטית להגן על חיילי צה"ל באשר הם (ומהצד השני – הנטייה להקטין אותם ולעשותם לשעירים לעזאזל של מדינת ישראל והכיבוש) גורמת להתעלמות מהפרופיל של החייל הבודד.

לפני האירוע בחברון, דוד הנחלאווי זרק אבן על מפקד המחלקה שלו, ותקף חייל נוסף בפלוגה. הוא הורשע ונענש על המעשים הללו. הוא היה אדם אלים עוד לפני אותה תקרית בחברון שבה קילל, איים ודרך נשק לעבר נער פלסטיני. האבסורד הוא שהחיילים שהיו "עם דוד הנחלאווי" היו יכולים להיות באותה מידה החיילים שחוטפים אבן מדוד הנחלאווי.

אם דוד מהנח"ל הגיע לחברון לאחר שכבר מימש את היסוד האלים שבאישיותו, הרי שהחייל מחטיבת כפיר הגיע לחברון כשזו עדיין בוערת בתוכו ומוצאת את מימושה (ככל שאנחנו יודעים לפחות) רק בסטטוסים בפייסבוק. בסוף השבוע גילינו כי החייל הוא תומך מוצהר באג'נדות הגזעניות והאלימות מבית מדרשם של מאיר כהנא, בנצי גופשטיין והצל. הדמיון בין דוד הנחלאווי לחייל מכפיר מצוי באופן שבו מי שמגן על החיילים מתעלם תמיד, למרבה האירוניה, מהחיילים עצמם.

"הרמטכ"ל ואלוף פיקוד המרכז רואים את האירוע בחומרה"

(דובר צה"ל תא"ל מוטי אלמוז בתדרוך לעיתונאים, חמישי)

וכאן, אם תרצו, טמונה גם אשמתו של צה"ל. קו ירי ישיר נמתח בין הבריונות המפומפמת מדפי הפייסבוק של להב"ה והצל לגופת המחבל בחברון. מי שמאמין ש"כהנא צדק" יגלה אצבע קלה על ההדק כשיתייצב בפני מחבל שמוכיח, לשיטתו, שכהנא צדק.

זה לא אומר שכל מי שאומר "כהנא צדק" או "כנסו באמא שלהם", כפי שהתבטא החייל בפייסבוק, צריך להיפסל לשירות בצה"ל (אם כי זה בהחלט ראוי לדיון). אבל מי שזו תפיסת העולם שלו הוא שור מועד. ולהציב שור מועד בזירה נפיצה, מול מי שהוא תופס כ"אישמעלים" (הטעות במקור), עם נשק בידיו – זה חוסר אחריות.

"לא רוצה שחייל ירוקן מחסנית על נערה עם מספריים"

(הרמטכ"ל גדי אייזנקוט בשיחה עם תלמידי תיכון בבת ים, פברואר 2016)

כשאייזנקוט אמר את הדברים לפי כחודש הוא עבר מתקפה ציבורית עזה בידי פוליטיקאים, רבנים ואנשי תקשורת. חלק מתוקפיו, כמו ח"כ בצלאל סמוטריץ', יצאו נגד ה"זלזול בקודשי ישראל" (אייזנקוט טען שצה"ל לא יכול לדבר בסיסמאות כמו "הקם להורגך השכם להורגו"); אחרים תקפו את הביקורת הפומבית (כי בישראל האופן שבו אתה מעביר ביקורת תמיד חשוב יותר מהביקורת עצמה); והיו שתהו מדוע הרמטכ"ל בכלל צריך להסביר את המובן מאליו ("להפעיל שיקול דעת בטרם ירי, מה שממילא שקורה בשטח", כתב קלמן ליבסקינד).

לא היינו צריכים עוד דוגמאות לאיוולת שבמחשבה שלא תמיד מופעל שיקול הדעת הנכון, ובכל זאת קיבלנו עוד אחת. הרמטכ"ל מכיר היטב את צבאו.

"הכל צריך להיבדק ברמות הגבוהות ביותר, כפי שנוהג הצבא המוסרי בעולם. אך בדיקה לא נעשית בישיבה בסלון הבית וצפייה בסרטון 'בצלם' ביוטיוב של שניות אחרי פיגוע"

(השר נפתלי בנט, פייסבוק, מוצ"ש)

אני מברך את בנט, את לפיד, את ליברמן ואת שאר הצבועים שדורשים כעת לתחקר אירועים לפני חריצת דין פייסבוקית. למה צבועים? מפני שאני תוהה איפה הם היו כשנשמעו קריאות לחקור את הרג הפלסטיני שיידה אבנים על אל"מ ישראל שומר, את הרג המחבל פאדי עלון שדקר את משה מלכה בירושלים, את הרג הנערה עם המספריים בשוק בירושלים, או את הירי במחבלת-שלא-היתה-מחבלת בעפולה. אז, כשהסרטונים לא נראו חד-משמעיים כמו במקרה הנוכחי, הם לא דיברו על "בדיקות" ו"תחקירים". אז הם דיברו על "הקם להורגך - השכם להורגו".

"הקם להורגך, השכם להורגו"

(השר נפתלי בנט, פייסבוק, יולי 2015)

אפשר לתחקר את האירוע בחברון מכל הזוויות, אבל בסופו של דבר הוא מהדהד את התפיסה שיורדת מלמעלה, תפיסה אותה כבר ביטאו בעבר נפתלי בנט, גלעד ארדן, יאיר לפיד, אביגדור ליברמן, ינון מגל, מיקי לוי, יצחק אהרונוביץ', הרב שלמה אליהו, הרב יצחק יוסף, ניצב צ'יקו אדרי ועוד. ב"הנהגת המדינה", כפי שכינה אותה בסוף השבוע בנט, ניצבים אנשים שמאמינים שדינו של מחבל הוא מוות מבלי להתחשב בנסיבות. הלוגיקה פשוטה כמו הביטוי התנ"כי ההוא שמופיע כעת בכל הפגנה למען החייל מחברון: הקם להורגך – השכם להורגו.

כבר כתבתי בעבר עד כמה זו תפיסת עולם פשטנית, מטופשת, נקמנית והרסנית. כל עוד זו התפיסה המונחלת מלמעלה על ידי נבחרי ציבור ובעלי תפקידים ציבוריים, יהיה קשה לבוא בטענות אל החייל הפשוט שפועל ברוחה.

צה"ל, כפי שאמר מפקדו, לא יכול לדבר בסיסמאות. זו פריבילגיה של פוליטיקאים.

"'הקם להרגך השכם להרגו' הוא עקרון נכון – אבל רק כשאין ברירה. עקרון זה נכון כשהאפשרות היחידה להציל את עצמך היא להרוג את המאיים על חייך. אבל כאשר יש לך אפשרות להגן על חייך בדרך אחרת, אין להרוג את המאיים. זוהי עמדה הלכתית ברורה, כפי שאומרת הגמרא במסכת סנהדרין (נז ע"א), שאסור להרוג את הרודף אם 'יכול להצילו באחד מאבריו'"

(הרב שמואל ריינר, מייסד ישיבת מעלה גלבוע, פברואר 2016)

אגב.

"מי שמוציא סכין או מברג או מה שזה לא יהיה, ההנחיה צריכה להיות לירות כדי להרוג. לא להתחבט. המדינה נותנת גיבוי משפטי מלא"

(ח"כ יאיר לפיד בראיון ל"וואלה", אוקטובר 2015)

אם החייל יעמוד לדין, אולי כדאי שיתבע בחזרה את מדינת ישראל ואת נבחריה, שנתנו לו ולחבריו גיבוי לפעול כפי שפעלו, וכעת מנסים להתנער מזה בסטטוסים אקרובטיים.

"ראש הממשלה ושר הביטחון יכולים להתנער ולגנות עד מחר, אבל הם יודעים את האמת: ככה נראה כיבוש"

(ח"כ זהבה גלאון, פייסבוק, חמישי)

על מקרה דוד הנחלאווי כתבתי בעבר שזה לא סיפור של הכיבוש, אלא סיפור של אלימות, שבמרכזו אדם שהרביץ ליהודים ולערבים כאחד. נדמה לי שגם האירוע בחברון, על אף הזירה שבה התרחש, אינו סיפור של הכיבוש, אלא סיפור של חוסר האונים הישראלי מול גל הטרור הפלסטיני. זאת לא תוצאה של המגע היומיומי עם האוכלוסייה העוינת בשטחים, אלא תוצאה של המגע שהפך יומיומי עם מחבלים. תוצאה של סכנת חיים שהפכה לעניין שגרתי.

"אני רק מבקש לשאול אתכם: בוז'י וציפי – הם ישמרו על ביטחונם של אזרחי ישראל?"

(רה"מ בנימין נתניהו בהשקת קמפיין הבחירות של הליכוד, גני התערוכה, ינואר 2015)

גל הטרור נמשך כבר חצי שנה. חיילים ואזרחים עומדים בסכנת חיים מדי יום. אירועים כמו זה שקרה בחברון קרו בחודשים האחרונים בעפולה, בדימונה, בבאר שבע, בירושלים ועוד. זו התוצאה של מציאות שבה אנשים חוששים לחייהם ומקבלים החלטות מוטעות שעולות בחיי אדם.

אני לא יודע אם בוז'י וציפי ישמרו על ביטחונם של אזרחי ישראל. אבל מה אתך, ביבי? אתה עושה את זה?