1. הצד האפל של ההסתה

הנה משהו שכנראה לא שמעתם עליו אם אתם לא חיים בטוויטר. ''בנימין נתניהו הוא לא רק מושחת, הוא חלאה, הוא ריקבון, הוא והשרים שלו, אשתו והבן שלו", כך התבטאה בשבוע שעבר העיתונאית שרון שפורר כלפי ראש הממשלה. זה לא נגמר בזה: ''הוא לא ראש הממשלה שלי. אין יותר מקום לשיח ענייני לגביו. צורר מאוס לך הביתה''.

שיח ענייני לגבי ראש הממשלה זה מודל נחמד. אפשר להמליץ עליו לרענן שקד שצייץ בטוויטר, שבסיוט שלו נתניהו נמצא במשמרות הזהב בכניסה לבית הספר של ילדיו והוא שובר לו את תמרור העצור על הראש? אולי, כשאמנון אברמוביץ' ציטט באולפן שישי את אמירתו של ראש השב"כ לשעבר, מאיר דגן ז"ל, ואמר שנתניהו הוא ראש הממשלה שהאינטרס האישי שלו נוגע באינטרס הלאומי, רק מה? הוא לא ראה לנכון לציין שהאמירה יוחסה גם לחברו הטוב אהוד ברק. אכן, שיח ענייני מאוד. יש עוד שלל דוגמאות מיגאל סרנה ועד בן כספית.

יש לי לא מעט ביקורת על ראש הממשלה (אי המאבק בחקלאים, בוועדי העובדים הגדולים ובמסתננים), אבל הסיטואציה שכעת התקשורת היא הקורבן לאחר שבמשך כמעט 30 שנה היא משתלחת בו באופן אישי כאשר עיתונאים מכובדים (ומכובדים פחות) מרשים לעצמם להגיד את כל מה שהם חושבים בלי שום עצם בלשון, במקרה הטוב, ומשקרים במקרה הרע. 

2. מי הזיז את הגבינה של מנשה

עמית סגל נמצא בתקשורת המיינסטרים הרבה זמן, אך עד לאחרונה הוא לא הרבה להביע את דעותיו בפאנלים בהם השתתף, כאשר רק הכיפה הסגירה כביכול את כיוון המחשבה הכללי שלו. כיום סגל מרשה לעצמו לדבר בפתיחות, ומה אתם יודעים, אותו סגל שהיה נחשב לעיתונאי מבריק, חד ושנון במהרה הפך בעיני רבים ל"שופר של נתניהו".

מתברר שהקלישאה הישנה על הימנים עדיין קיימת- אתה לא יכול להיות חכם ותומך בנתניהו בו זמנית. אז אתה תעבור תהליך מזורז של דה לגיטמציה מעמדה של עיתונאי לעמדת שופר. זוהי לא הסתה? שעיתונאי יפחד להביע את דעתו בזמן שכל הקולגות שלו עושים זאת באופן חופשי? סגל החל להביע את דעותיו רק לאחר שאבי וייס מנכ"ל חדשות 12 זיהה את האהדה העצומה לכתב הפופולארי שלו ואמר לו כי "זה מה שהציבור ואני מצפים ממך" (לפי סגל עצמו). בכלל לא בטוח שלעיתונאי הימני הבא שירצה להביע את דעתו, יהיה את אותו הכוח כמו שלסגל היה כשהחל להתבטא בחופשיות.

דוגמה נוספת שתעזור להבין למה בעצם כל הסיפור פה הוא על גבינה שהוזזה במעט, התרחשה בשבוע שעבר, כשקלמן ליבסקינד ואראל סג"ל אירחו בתוכניתם ב"כאן" את מנשה רז (צפייה חובה). רז, מבכירי רשות השידור הידועה לשמצה, החתים מספר עיתונאים ותיקים, שכנראה מאד מתגעגעים לימים החשוכים ההם של רוממה, על מכתב בו הם מזהירים מכרסום חופש העיתונאית בארץ.

בשפת הרחוב היו אומרים שקלמן עשה מרז ומטיעוניו קציצות כשהוכיח לו כי בתקופתו של רז, המגוון החדשותי שקיים היום בתאגיד לא היה קיים ברשות השידור, והוכיח אותו על צביעותו כשבשנים האחרונות עיתונאים עברו לינץ' על ידי המון ערבי וזעקתם של אותם עיתונאים לא נשמעה. על פי קלמן מדובר בסך הכל בשחקנים ששינו להם את חוקי המשחק. 

3. הדמוקרטיה לא בסכנה

לאחרונה ההסתה של אנשי התקשורת נגד ראש הממשלה הגיעה לשיא. לפני מספר שנים כשערוץ 10 עמד בסכנת סגירה, קמו פוליטיקאים, אנשי תקשורת ותרבות, והתחננו בפני נתניהו: *תתערב*, תעשה משהו! אל תתן לגוף התקשורת החשוב הזה להיסגר (בעבר לא הסכמתי עם המאבק, היום אני בהחלט מבין אותו), הבעיה היא שהשבוע, רוב אותם אנשים התפלצו מהתערבותו של ראש הממשלה במשרד התקשורת (נדלג על הקביעה שלנתניהו אסור לעסוק במשרד התקשורת - המניעה התייחסה לבזק או לאנשים שהוא נמצא איתם בקשר חברי), הרי זוהי הצביעות בשיא שלה: כשזה מגיע לגוף תקשורת ימני, התערבותו של ראש הממשלה היא סכנה לדמוקרטיה וכל הריטואל הקבוע של השמאל. קמפיין גוועלד של ממש. 

חשוב לי לציין שאני פחות מסכים עם הדרך שבוחר ראש הממשלה (ובנו, יאיר) להתבטא ברשתות החברתיות או בקריאותיו לחרמות - למרות שחרם צרכנים זו הדרך הדמוקרטית ביותר להתנהל במצבים כאלה - כי אני חושב שראש הממשלה צריך להיות מעל הדברים הללו. אבל כנראה שגם לנתניהו יש סף מסוים למתקפות שהוא יכול לספוג. 

ובחזרה לשפורר, שהיא חלק מקבוצת האליטה הישנה, שמישהו בתקופה האחרונה קצת משחק לה בגבינה. תארו לעצמכם מה היה קורה אם עמית סגל היה קורא לאהוד ברק צורר, או שמעון ריקלין היה אומר שהחלום שלו זה לדפוק קרש בראש לעמיר פרץ. נראה לכם שזה היה עובר בשקט? ברור שלא. אז רק אל תגידו לי שיש פה שיח וביקורת עניינית, תקראו לילד בשמו: הסתה.