במקום ללכת קדימה אנחנו הולכים אחורה, הרבה אחורה, לימים החשוכים שבהם "יורים ובוכים" של סי הימן, "אחרינו המבול" של נורית גלרון ו"חד גדיא" של חוה אלברשטיין נפסלו לשידור בזה אחר זה בסוף שנות ה-80' בגלי צה"ל ו/או ב"קול ישראל", ימים אפלים בהם החברה הישראלית אטמה את עיניה ואוזניה למעשי חיילי צה"ל כלפי הפלסטינים בשטחי יהודה ושומרון.
המהלך בו נקט מפקד גלי צה"ל ירון דקל, עיתונאי פלורליסטי וחכם משך עשרות שנים, הוא מהלך שמעיד יותר מכל על האקלים הפוליטי-חברתי של ישראל 2012, מאשר על אשדות וקמחי האמיצים או על שירם המחאתי.
>>> למילות השיר מעורר המחלוקת "עניין של הרגל"
החברה הישראלית של היום היא חברה גזענית. היא שונאת ערבים. שונאת פלסטינים. שונאת את כל מה שמריח
מפלסטינים (חוץ מאת האוכל, כמובן). ברור שהפלסטינים הרוויחו את השנאה הזאת ביושר, כי הם גבו מאיתנו אלפי קורבנות - הרוגים ופצועים - במאות פיגועי טרור. ועדיין, גם אם אנחנו שונאים את הערבים, זו לא סיבה להתאכזר אליהם.
קמחי כתבה את השיר, אבל המילים הם מהמציאות של החיילים
אלונה קמחי לא כתבה את מילות השיר "עניין של הרגל" מדמיונה הפורה או ממעמקי כוס הוויסקי. היא עיבדה מה ששמעה מאנשי "שוברים שתיקה", מחיילים ששרתו שם. הם סיפרו לה את מה שהיו מספרים לה חיילי צבא כיבוש בכל מקום בעולם - את מה שגם אני, ששירתי שם, הייתי מספר לה - בשלב מסוים זה נהיה עניין של הרגל, ואתה רואה באוכלוסיה שם עדר עיזים, חיות בג'ונגל, אספסוף.
צה"ל הוא הצבא הכי הומאני בעולם, ככל הנראה. אבל בסופו של דבר הוא צבא, וחייליו הם חיילים, שמדור לדור, מאח לאחיו, מאב לבנו, הכיבוש שחק את המוסריות שלהם, הכיבוש שחק את המוסריות שלנו. של כולנו. אחרי שהרגנו והרגו בנו, להרוג ולהיהרג נהיה אצלנו עניין של הרגל. זה מה שאומר השיר הזה. זו המראה שהוא מציב בפנינו. לא נוח לנו להביט בה. היא גורמת לנו לחשוב, לעשות חשבון נפש. אמיתי. לא כיף, לא מתאים. אז מה נעשה? נהרוג את השליח, נירה במשורר, נעמיד את הזמר הבוגדני, שהעז לשיר משהו שהוא לא "לא קלה דרכנו" על עמוד הקלון, ואת אשתו המכשפה נצלה על המוקד. ככה יעשה לאמן האמיץ שהחברה שסביבו לא השכילה להיות דמוקרטית וליברלית דיה כדי להכיל את המראה שהציב בפניה.
>> תזכורת: גלי צה"ל פסלו לשידור את שירו של יזהר אשדות