על רקע האירועים באזור טוענת קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, כי ישראל מחמיצה הזדמנות היסטורית לשלום. מה שהיא לא הפנימה, וכמוה העולם כולו, זה שאם הפלסטינים התנגדו להצעתו הנדיבה של ראש ממשלת ישראל לשעבר אולמרט, בזמן שהיה להם גיבוי מעולם ערבי בעל משטרים אוהדים ויציבים, כנראה שהם לא בנויים לשלום. אולי הם בכלל לא רוצים שלום. מה שבטוח זה שהם לא באמת מאמינים בפתרון של שתי מדינות לשני עמים. הם קוראים תיגר על הלגיטימיות של ישראל ומובילים קמפיין אנטי-ישראלי שמטרתו הטלת סנקציות על ישראל, בכל תחום מתחומי החיים. ישראל צריכה לעשות חושבים.
אולמרט הציג מפה שמעבירה לידי הפלסטינים את רוב רובם של שטחי יהודה ושומרון, ותמורת השטחים שישראל תספח, היא תמסור לפלסטינים שטחים הנמצאים בתוך הקו הירוק. בתמורה דרש את סיום הסכסוך. אבו מאזן סירב.
ביולי 2000 סירבו הפלסטינים, בהנהגת ערפאת, לראש הממשלה ברק שהציע בקמפ דיוויד 92 אחוזים משטחי יהודה ושומרון וחבל עזה. עד סוף אותה שנה הסכים כבר למסור 95 אחוזים מהשטח לידי הפלסטינים, כולל נסיגה ישראלית משטחים בתוך הקו הירוק, בתמורה לסיום הסכסוך. ערפאת סירב.
שני המנהיגים הישראלים הסכימו לחלוקת ירושלים. שניהם הסכימו לפתרון בעניין העיר העתיקה והר הבית. אולמרט הסכים אפילו להחזרה סמלית של עשרות אלפי פליטים.
מהנהר ועד הים
אבל גם ערפאת וגם אבו מאזן התקפלו רגע לפני ההכרעה ההיסטורית. לשניהם היה ברור שניצבים מולם מנהיגים שהחליטו לגמור עניין. שהחליטו להגיע באומץ רב לפתרון הסכסוך ארוך השנים. מנהיגים שיצאו נגד המצע שבשמו נבחרו, ועתידים היו לאכול מרורים מחלק גדול בעם. למרות זאת, גם ערפאת וגם אבו מאזן בחרו שלא להתפשר, ורצו לצאת כשכל תאוותם בידם.
אז או שמדובר במנהיגים אופורטוניסטים שחשבו שמראש הממשלה הישראלי הבא הם ישיגו יותר, או שמדובר במנהיגים שאין להם מנדט לוותר על חלום פלסטין השלמה "מן נהרה חתא בחרה" - מהנהר ועד הים. מנהיגים שעבורם האמירה: "אל-ג'ליל מת'ל אל-ח'ליל" - הגליל כמוהו כחברון, איננה סיסמת בחירות, אלא עיקר אמונה שעליו אין זכות להתפשר.
אבו מאזן וערפאת היו פליטים שזכו לממש את זכות השיבה. ערפאת באופן מלא - הוא חזר לעזה עירו, ואבו מאזן באופן חלקי - הוא חזר לפלסטין, אך נמנעה ממנו הזכות לגור בצפת.
בתוכנית השלבים המדינית של אש"ף שאושרה ביוני 1974 נקבע מפורשות כי "לא תיתכן השכנת שלום צודק ובר קיימא באזור, ללא החזרת הזכויות הלאומיות לעם הפלסטיני ובראשן זכות השיבה וההגדרה העצמית על כל אדמת המולדת". לפי זה אש"ף יפעל בכל האמצעים לשחרור בשלבים של המולדת, והקמת שלטון פלסטיני על כל חלק שישוחרר. וכך הוא אכן פועל.
ברגע שראשי הממשלה הישראלים הסכימו לוותר על זכויות היסטוריות תמורת הסכם שלום שמסדיר את סופיות הסכסוך, המנהיגים הפלסטינים הבינו שאין להם מנדט. הם יכולים לקחת אך אסור להם לתת. אסור להם לוותר על זכות השיבה, אסור להם להכיר בזכותו של עם ישראל למדינה ריבונית בארצו. זה מה שמספרים לנו המפות, ההצעות הנדיבות, וחוסר הרצון להתפשר.
הזמן הגרוע ביותר לשלום
לכן, על ישראל להתמקד בשמירה על כוחה הצבאי, בחיזוק חוסנה החברתי, בשיפור מערכות ההסברה שלה, בחינוך ילדיה על האמונה בצדקת דרכם. עליה לאפשר קיום חיים אוטונומיים מלאים בשטחי יהודה ושומרון לאוכלוסייה הערבית, תוך בניית מוסדות מדיניים "מלמטה". עליה לתת תקווה לשלום, להקל על התושב הפשוט, להקל על חיי היומיום. במקביל, עליה לחזק את השוויון האזרחי בין יהודים לערבים בישראל.
ועליה לפעול באופן חד צדדי כנגד צעד חד צדדי של הפלסטינים - במידה והפלסטינים ינקטו בפעולה חד צדדית מעשית של הקמת מדינה, על ישראל לספח באופן חד צדדי את שטחי C, הריקים כמעט לחלוטין מאוכלוסייה פלסטינית, ולהותיר לפלסטינים את שטחי A ו-B.
ההתרחשויות בתוניסיה, מצרים, לבנון וירדן, המצביעות על חוסר יציבות שלטוני מובנה במזרח התיכון, מוכיחות דווקא את ההיפך מדברי הקנצלרית מרקל – זהו הזמן הגרוע ביותר להשגת הסכם בינינו לבין הפלסטינים. היום ישראל צריכה לחזק את עצמה לקראת התמודדות עם משטרים עוינים.
לצערנו, השלום האמיתי אינו נמצא מעבר לפינה. דומה שהפלסטינים עדיין לא מוכנים להכיר בזכותו של העם היהודי למדינה בארצו.