בעלילת משה קצב יש את המרכיבים המלמדים עד כמה הנורמות הציבוריות בישראל הידרדרו מבחינה מוסרית ועד כמה החברה שלנו נמצאת נמצאות במדרון חלקלק. תקציר הפרשה: פעיל ליכוד, צעיר, מעיירת עולים, שהתקדם במהירות בסולם הדרגות הפוליטי עד שהפך להיות אלטרנטיבה ומתחרה למדינאי גדול, וניצח אותו במרוץ לנשיאות מדינת היהודים בזמנים המודרניים.
אך כשהגיע הפעיל הפוליטי לבגרותו וזכה להיות האזרח מספר אחד של המדינה, התפוצצה לפתע בועת "הצעיר מעיירת פיתוח שניצח את המנגנון". בפיצוץ נחשף מערך מעורר שאט נפש ומפחיד שהתנהל בזירה השלטונית. גרוע מכך, התברר כי היו כאלה שלכאורה ידעו על כך במשך שנים, על ההתנהלות לא ראויה עד מופקרת, אך העלימו עין, אטמו אוזניים והזיזו מבט. סיפורו של קצב גילה כמה החברה בכלל וחלק מנציגיה במגרש הפוליטי-ציבורי-מפלגתי הם חסרי בסיס ערכי ומוסרי. ההתנהגות שלהם במשך שנים פערה תהום איומה שמאיימת לבלוע את כולנו בשנים האחרונות. הקורבנות, שהן מושא ניצול ופגיעה של בעלי סמכות ושררה, ננטשו לנפשן לאורך שנים. איש מהסובבים - נהגים, יועצים, עוזרים, מזכירות, מנהלים, ממונים על מעמד האישה ועוד - "לא ראו", "לא שמעו", "לא הבינו" והמשיכו בעשייה היומיומית.
מקרה קצב הוא דוגמה לתופעה רחבה
עלילת קצב מוסיפה נדבך נוסף לקלות וזילות הערך המוסרי מול ראיות במשפט הפלילי. אישים שנחשדים או מזוכים מחמת הספק, ו/או נמצאו ראיות שאינן מספקות לגיבוש כתב אישום, או נמצאו עבירות לכאורה אלא שחלה עליהן התיישנות, מוגדרים כמי ש"אין מניעה מבחינה משפטית כי ישרתו בתפקידים בכירים". במשפט שכזה נעלמים כל הספקות והעקבות של בעלי הסמכות למנות אישיות זו או אחרת למשרה בכירה. בסופו של דבר, אפילו שיש נגדם ים של חשדות וראיות ועדויות, הם ימשיכו לדבוק בכיסאות העור המשובחים שלהם.
מקרה קצב הוא דוגמה אחת לתופעה רחבה. במצעד הנחשדים בניצול מעמדם למימוש התשוקות החולות שלהם נמצאים עוד רבים, ו"לזכותם" עומד המשפט הפלילי, כי אנחנו כחברה ויתרנו על "המשפט המוסרי". השיח הציבורי סביב החשודים הבכירים נסב על סעיפי העבירה ועל הראיות שיכולות להביא להרשעה. אוי לחברה שכך בוחנת את התנהגות מנהיגיה! אוי לנו שכך אנחנו נכשלים בהגנה על הנשים!
מבחן המוסר חייב להיות החלק החשוב המרכזי בדיון הציבורי ובמשפט החברתי בעקבות הפרשה, בעיקר לגבי עמדות בכירות. המשפט "אין מניעה משפטית למנות..." אמנם מהווה סעיף הכרחי לבדיקת מועמד, אך הוא לא המבחן העיקרי והמרכזי למינוי. אנחנו כחברה חייבים להגן על הנשים העובדות והפעילות בזירה הציבורית או הפרטית. עלינו לדרוש כי בעל תפקיד ייבחן על פי פרמטרים של התנהגות מוסרית, וכי המשפט המוסרי יהיה המשפט המכריע.
הדין הפלילי ימשיך להיות מנוהל על ידי עורכי דין, מתוך כללי משחק משפטיים. מי שחפצה נפשו לחיות בחברה שמגנה על נשים מפני פגיעה וניצול, חייב לבחון ולגבש עמדה על פי המשפט המוסרי.
רונית ארנפרוינד-כהן, מנהלת האגף לקידום מעמד האישה בויצו ישראל