לא זה החוק שיהפוך את ישראל למדינה פאשיסטית, כפי שזועקים רבים בימים האחרונים, וכפי שזעקו בעבר לנוכח הצעות קודמות. החוק הזה חסר משמעות מהסיבה הפשוטה שישראל היא כבר מדינת העם היהודי. אופייה היהודי כבר מעוגן בחוק יסוד. שופטיה כבר שואבים השראה מהמשפט העברי העתיק. ליהודים כבר מותר לשוב אליה בהמוניהם מכל קצוות תבל. כל עוד אופייה הדמוקרטי של המדינה נשאר בעינו, החוק הזה אינו יותר מתכשיט נוסף בשרשרת המהלכים הפופוליסטיים שעונד ראש הממשלה סביב צווארו. ישראל הייתה ותישאר מדינה יהודית ודמוקרטית, לפחות על הנייר. מדינה שיסודותיה מושתתים על סתירה לוגית.
הבעיה היחידה בחוק היסוד החדש שקורם עור וגידים בימים אלה היא הצהרתית. הוא שולח מסר ברור לאזרחי המדינה – אתם חיים במדינה שהיא קודם כל יהודית, ורק אז דמוקרטית. על האופי היהודי שלה צריך להגן מכל משמר, ועל האופי הדמוקרטי – פחות. נשאיר אותו בעיקר כי זה מצלצל נחמד. כדי שלא יבואו אלינו בתלונות אחר כך ויקראו לנו פאשיסטים. החוק החדש הוא בבחינת היה יהודי בביתך והיה דמוקרט כשאתה הולך לפגישות באו"ם. הוא מסמל, גם אם באופן ריק מתוכן, את התרופפות הערכים הדמוקרטיים עליהם נוסדה המדינה הזאת.
מוות לשמאלנים! להשמיד אותם בגז!
דמוקרטיה, כידוע, היא שלטון העם. אבל בשיח הציבורי בישראל כבר לא שולט העם, וגם לא התקשורת השמאלנית כמו שרבים אוהבים להגיד, אלא האספסוף. אותו אספסוף שמצית מסגדים ומנקב צמיגים וכורת עצי זית, בפקודת כמה רבנים קיצוניים. אותו אספסוף חמוש במגרפות ובלפידים וירטואליים שלא מהסס לפני שהוא כותב טוקבקים ובהם הוא קורא, בלי שמץ של בושה, לתלות אנשים חפים מפשע בכיכר העיר. אני חוויתי את זה בשבוע שעבר, כשכתבתי טור על דוד הנחלאווי ועל מגפת תגי המחיר, ובו טענתי שאנחנו חיים במדינה של מכחישי שואה. לא כאלה ששוללים את קיום המאורעות ההיסטוריים, אלא כאלה שלא השכילו להפיק מהם את הלקחים – שגזענות ושנאת האחר הן שורש כל הרע האנושי.
בתגובה קיבלתי אלפי טוקבקים, רובם צונזרו מפאת השפה הבוטה. אחרים כתבו לי בפייסבוק, בהודעה פרטית או על הוול. חלקם איחלו לי ולמשפחתי שיעשו בנו לינץ', אחרים קיוו שאקבל סרטן ושבץ, והיו שנקטו באיומים ישירים יותר. אבל אני לא הנושא פה. יומיים אחר כך נתקלתי בפוסט של ארגון "לוחמים לשלום", שארגן טקס זיכרון אלטרנטיבי בהשתתפות משפחות שכולות ישראליות ופלסטיניות. בתגובה, דימה כתב להם "מוות לשמאלנים! להשמיד אותם בגז!". לירן התנדב "לשרוף אותם חיים". שלומי הציע "לירות לכל אחד כדור בראש". והיו עוד רבים וטובים, אם אפשר לקרוא להם כך.
הפכנו לחברה אלימה שאינה יודעת לקבל דעות שסוטות מהקונצנזוס. חברה ששכחה את משמעות המילים "פלורליזם" ו"חופש הביטוי". בכל פעם שמישהו מנסה להפנות אלינו מראה כדי להראות לנו את צלקות פנינו, אנו מכתירים אותו "בוגד" וגוזרים עליו מוות.
יום העצמאות ה-66 של ישראל חל אתמול, ולנוכח הדיבורים האלה על מדינת הלאום היהודי, אני נזכר בדברים שנשא אלברט אינשטיין במסגרת הנאום "חובתנו לציונות" ב-1938, ושאותם הוא פרסם בשנית ב-1950: "אני אעדיף בהרבה לראות הסכם סביר עם הערבים על בסיס דו-קיום מאשר את היווצרותה של מדינה יהודית. מלבד השיקולים הפרקטיים, המודעות שלי לטבע המהותי של היהדות נוגד את הרעיון של מדינה יהודית עם גבולות, צבא, ומידה של כוח זמני, צנוע ככל שיהיה. אני חושש מהנזק הפנימי שהיהדות תכיל – במיוחד מההתפתחות של לאומיות צרת אופקים במסגרת עמנו אנו, כאשר עם לאומיות מסוג זה נאלצנו להילחם כשלא הייתה לנו מדינה יהודית".
אז נכון, אפשר להגיד שאינשטיין הוא קוקסינל שמאלני בוגד ועוכר ישראל, או שאפשר שניה להרהר בדברים הנבואיים שאמר ואז להסתכל על עצמנו. האם לא הפכנו למדינה לאומנית וצרת אופקים, אמורפית וחסרת גבולות ברורים, שמסומאת על ידי השנאה שלה לשכניה? האם לא הפכנו לאספסוף הרסני שקורא להעלות על המוקד את כל מי שדעותיו לא פטריוטיות מספיק בעיניו? לא את יום העצמאות חגגנו השנה, אלא את יום האספסוף. להיות אספסוף חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים.