השנה שעברה על נתניהו וממשלתו, שרטטה מחדש מציאות פוליטית בה מימין ניצבים בנט ואנשי הבית היהודי, שגמרו אומר להציב מכשול להסדר מדיני אפשרי, יהיה מה שיהיה. מגובים באנשי "יש עתיד", הם ניצבים כחזית אחת לטשטש את העיסוק בסוגיות המדיניות, ומותירים את זירת ההתגוששות לחברי הכנסת של הליכוד, שכליצנים בקרקס, מתחרים בניהם על תשומת לבו של הציבור: האם יהיה זה שר הביטחון, יעלון, שבמקום להיות המבוגר האחראי בסביבה, מעמיק את הסכסוך עם הממשל האמריקני. או שמא יהיה זה סגנו, דני דנון, שחרף התחייבותה של הממשלה לשחרר אסירים פלסטינים נוספים, מאיים בהתפטרות אם זה יקרה, ויוצא בהצהרות כי יפעל להדחת ראש הממשלה (ממפלגתו שלו), אם זה יעז להתקדם במשא ומתן. ברקע כמובן כמה מאנשי השורה השנייה בליכוד, בראשם משה פייגלין, המנסה ניסיונות מופרכים להביא להבערת השטח בעלייתו עם פמלייתו להר הבית.
ההפתעה הגדולה היא דווקא מצדו של אביגדור ליברמן. מי שבנה את כל תדמיתו הפוליטית על בסיסן של התבטאויות פוליטיות ימניות וקיצוניות, מי שדיבר בגלוי על טרנספר, והצהיר שרק הוא מבין ערבית, והשאיר לדמיוננו להבין לבד למה הוא מתכוון, הופך את עורו, ומסתמן כגורם ממותן משהו בתוך הממשלה. אי-אפשר לחשוד בכך שליברמן תמים, ומהלך ברור: מיצבו החדש הוא תהליך בדרך לביסוסו כיורש בהנהגת הימין ביום שאחרי עידן נתניהו.
גישתה של הממשלה לכל התהליך המדיני המדובר מביכה. שהרי אם ניקח את הסכם אוסלו כמשל, נראה שהוא היה הבטחת הבחירות של רבין, ומשזה נבחר לראשות הממשלה ב- 1992, בתוך חצי שנה כבר הביא לביסוס של שיחות חשאיות אינטנסיביות בהובלת שר החוץ בשעתו, יוסי ביילין, ובתוך זמן שיא של שנה וחודשיים כבר נחתם הסכם ראשון עם הרשות הפלסטינית. השאר היסטוריה, וחלקו של נתניהו בה ידוע וזכור.
אף אחד לא מטיל ספק בכך ששיחות שלום או תהליך מדיני הם דבר סבוך ולא פשוט כלל ועיקר, שמצריך ירידה לפרטים הקטנים ביותר, התמודדות עם סוגיות ליבה הרות גורל לשנים ולדורות, וגם התמודדות עם נרטיבים ואגו לא קטן שכל צד מביא עמו. ואילו אחרי כמעט 50 שנות סכסוך, ואינספור תהליכים מדיניים שנעשו לאורכן, הדברים די ברורים – כל צד יודע מה הצד השני רוצה, הפתרונות נמצאו ושורטטו לא פעם. הבעיה המרכזית היא שלא נמצא רצון, ובלי רצון, גם היכולת מתבטלת.
נתניהו מבין ויודע שהוא לא יוכל להוביל תהליך שלום אמיתי. תהליך אולי כן, אבל שלום לא ממש. זה יצריך ממנו להפטר מקואליציה עם הבית היהודי, ויביא להתקוטטות מסיבית עם חבריו לליכוד, שלא יבחלו לפרק את הממשלה לטובת כיבוש לבו של מרכז הליכוד ושל פורעי הגבעות. עם ציפי לבני לבד אי-אפשר ללכת למהלך גדול. התהליך כתהליך, לכשעצמו, טוב לנתניהו – הוא שומר על יציבות קואליציונית, מרצה את האמריקאים, ומציג את נתניהו כדמות אחראית מבין שותפיו הפירומנים בליכוד. זה גם מאפשר לו להמשיך ולהתעלם מהר הגעש הכלכלי שעומד להתפרץ בכל רגע מצדו של הציבור שמאס בגזרות הממשלה, ולהוליד גל חדש של מחאה.
אבל לא לנצח אפשר יהיה למכור לאמריקנים "תהליך", כי גם להם יש גבול וכל הסימנים מעידים על כך שאנו מתקרבים אל הגבול הזה בצעדי ענק. לדעתי גם הציבור הישראלי מאס בהבטחות השווא ל"תהליך מדיני", והייאוש מכך שהוא אפשרי הולך ופושה.
ממשלתו של נתניהו היא האויב המרכזי לתהליך המדיני בעיניי. לא סוגיות הליבה, שנפתרו כבר מזמן, וגם לא שאלת הכרתו של אבו מאזן במדינה יהודית – כן או לא, הן המעמידות אותו על הכף. אלו הם רק האמתלות. עתה דרושה רק הנכונות ללכת עד הסוף. נכונות שאין לממשלת נתניהו. הרי התהליך כבר הושג, רק השלום לא. אם הציבור רוצה שלום הוא צריך להחליף ממשלה, כי לזו הנוכחית אין רצון, אין יכולת, ובעיקר – אין נכונות.
דרור מזרחי הוא סטודנט באוניברסיטת בר אילן וחבר הנהלת מפלגת מרצ