זה קרה בלילה אחד במדבר, בטיול השנתי של כיתה י"ב. אני והחברה הכי טובה שלי, יעל, פרשנו מהמדורה השכבתית, וצעדנו לעבר האוהל הקטן שהקמנו עבור שתינו, הרחק מן ההמולה. אף פעם לא היינו מלכות הכיתה, אני ויעל, אבל לפחות היה לנו אחת את השניה, וגם זה היה משהו. היו כאלו בשכבה האכזרית שלנו, שאפילו את זה לא היה להם.
כשהגענו לאוהל והתחלנו להתארגן לשינה, שמענו לפתע צליל נקישה. אבן קטנה. אחת. ועוד אחת. ועוד אחת. הן היכו באוהל. מבחוץ שמענו קולות. זיהינו אותם מיד. אלו היו הקולות של יואב ותומר, שניים מהבריונים השכבתיים, והם צחקו. לצידם, גיחכו גם אחרים, שאת קולם לא זיהינו מפאת הרעש, והלילה, ותחושת ההשפלה.
צליל הנקישות התגבר אט אט, וכל אבן הייתה גדולה מקודמתה, כאילו כדי להתגרות בנו להגיב. "יואב, די!" צעקתי, וקיוויתי שהוא יפסיק. אבל הוא לא הפסיק. הם לא הפסיקו. וצליל האבנים המשיך להתעצם ולהכות ללא רחם בדפנות הדקות של האוהל שלנו. פתאום – מכה. מישהו הפיל את עצמו על האוהל ואני ויעל נחבטנו באדמה. יעל התחילה לבכות. אני לא בכיתי. הזעם השתלט על הדמעות.
קמתי ויצאתי מהאוהל. "תפסיקו!", צעקתי בעיניים רושפות, "היא בוכה!!!". הרגשתי אבנים קטנות מכות בעור שלי, שהיה עטוי רק בגופיה קיצית דקה. הם לא היו מוכנים להפסיק. ממעמקי ליבי אזרתי אומץ לשלוף את הנשק היחיד שיכולתי לחשוב עליו. "יואב אתה חרא של בנאדם", צעקתי, "ומגיע לך שאמא שלך מתה, מגיע לך!!!". שתיקה. מתוך החשכה הרגשתי את עיניו הכחולות של יואב ננעצות בי. ואז צעקה.
ואז לינץ'. נפלתי על הקרקע והרגשתי מבול של רגליים וידיים, מכות בי בלי שמץ של חמלה. עצמתי את עיני ואז פקחתי אותן שוב. מעל לראשי עמד אחיו התאום של יואב, עידו, ואבן ענקית בידיו. עצמתי את עיני שוב, וחשבתי שזהו, שהנה אני מתה כאן. ברגע האחרון מישהו מהתלמידים האחרים, מלאך שומר, עצר בעד עידו והדף אותו מעליי, שבריר שניה לפני שהוא רוצץ את הגולגולת שלי.
ביום שלאחר מכן הטיול נמשך כרגיל, למעט, כמובן, העלבון הצורב שספק אם יעבור לעולם. יואב ואני ננזפנו. להוריי, מיותר לציין, מעולם לא סיפרתי את הסיפור הזה.
למה לא לבטל את הטיול השנתי וזהו?
משך שנים חשבתי שאני חריגה, שסיפור כזה הוא נחלתי הבלעדית, עד שאי שם בשנת 2006 דרש פורום ההורים הארצי משרת החינוך לבטל את הטיולים השנתיים בבתי הספר. "בכל יום מתקבלות אצלנו תלונות על אלימות בטיולים שנתיים", כתבה יו"ר פורום ההורים. "חלק לא מבוטל מטיולים אלו מהווה חממה לאלימות, חרם על ילדים, התעללות, רצח וגם אונס". "זה כמו להגיד, התלמידים לא לומדים טוב, אז בואו נסגור את בתי הספר", השיב אז לטענות חגי אורן, יו"ר מועצת התלמידים והנוער הארצית, "צריך למגר את התופעה עצמה – האלימות בחברה – ולא את הסימפטום".
הטיולים השנתיים, מיותר לציין, לא בוטלו מאז אותו מכתב. כנראה שקודקודי משרד החינוך הבינו שהאלימות בטיולים השנתיים היא אכן רק תוצר של גורמים מורכבים בהרבה, ושנחוץ טיפול שורש מקיף בתופעה.
חלפו כמה שנים טובות, בעלי המשרות התחלפו, והנה, קמה לה עוד זירה להתרחשויות אלימות בבתי הספר – פייסבוק. בשבוע שעבר פורסמו הנחיות משרד החינוך הממליצות להורים לאסור על ילדים מתחת לגיל 13 לגלוש ברשתות החברתיות כיוון שהן חושפות ילדים "למגוון רחב של סכנות – הטרדות, סחיטה, התחזות וחרם קבוצתי".
להוכחת טענותיו, משרד החינוך אף הפנה לעניינו של דוד-אל מזרחי מירושלים, שהתאבד לאחר שהוקנט בפייסבוק על ידי חבריו. אם כן, לדעת אנשי משרד החינוך האשם הבלעדי בהתאבדות הזו הוא פייסבוק. הרי ברור שהטכנולוגיה אשמה. בואו נבטל את פייסבוק. ואם כבר, בואו נאמץ לחלוטין את מימרתו של החת"ם סופר, "חדש אסור מן התורה", ולא ניתן לילדינו להיחשף לכל חידוש או גאדג'ט, מחשש שהם עלולים להשתמש בו באופן לא ראוי. נישאר בשנת 2012 לעד. רק כך ילדינו יהיו מוגנים מפני חורשי רעה.
שמשרד החינוך יתעסק בחינוך
אז נכון, פייסבוק מקל על התאגדויות אלימות ברשת. הוא מקל על פרסום תמונות מביכות, הוא מאפשר לתייג חברים באופן נלעג ובלתי הולם, והוא הופך את הפצת לשון הרע למשימה פשוטה הרבה יותר. מצד שני, את אותם הדברים בדיוק אפשר לומר גם על חצר בית הספר בהפסקה הכיתתית. הבה נבטל גם את הפסקת העשר, ונצמיד את הילדים למנגנון ניטור תמידי בכיתות. זה יהיה בדיוק כמו "האח הגדול", רק עם אנשים ממש קטנים עם קול צייצני.
הרי ברור שכל הדברים הללו הם רק פלטפורמות שמאפשרות לתופעה להתקיים. בפועל, הבעיה האמיתית היא העלמת העין של אנשי החינוך נוכח מופעים של ביריונות כיתתית, מקרי חרם והשפלות. אני יודעת, כי אני חוויתי את זה. על כך ניתן להוסיף גם את קשר השתיקה שסובב את הקורבנות, שלרוב חשים בושה להתוודות על מסע הייסורים שהם עוברים, אפילו בפני הוריהם, כי הרי אף ילד לא רוצה שאמא ואבא יידעו שהוא "ילד כאפות". אני יודעת, כי אני חוויתי את זה.
אלו הבעיות האמיתיות, לא פייסבוק. ועם הבעיות הללו משרד החינוך צריך להתעמת, אם על ידי הנחיות מפורטות כיצד מורה צריך לנהוג במקרים של היטפלות לחלשים בכיתה, או על ידי הוראה לאנשי חינוך להיות חלק מן הפעילות ברשת, שיכולה, הרבה פעמים, להפנות זרקור לתלמידים שסובלים מהקנטות. הרי יש גם יתרון בכך שההתעללות פרוסה לעיני כל ברשת, שם קל יותר להבחין בה, להבדיל מההתעללות המוכרת, במחשכים, הרחק מן ההמולה ומעין המורים. אלימות כזו, אבנים קטנות שנזרקות על האוהל של הילדות הדחויות של השכבה, ניתן היה להסתיר בנקל, והיא אכן הוסתרה והודחקה.
יותר מכל, המישור שבו צריך לפעול משרד החינוך, הוא המישור הבין אישי – למשל עיסוק ביחסים שבין אדם לחברו במסגרת תכנית הלימודים, או עידוד ההזדהות עם החלש באמצעות שימוש בסרטים, יצירות אמנות וספרים. ליצירתיות בתחום הזה אין גבולות, רק צריך להקדיש לזה קצת מחשבה ורצון טוב, ואולי ננפיק ציבור של ילדים טובים יותר, אמפתיים יותר ורגישים יותר. ילדים שתומכים בחלש ולא נטפלים אליו. בעצם, כשחושבים על זה, הדרך הכי טובה שיכול משרד החינוך לאמץ כדי להילחם באלימות, טמונה בפיתרון הבנאלי מכולם – פשוט לחנך.