יאיר לפיד התגאה אתמול בפייסבוק בהצעת חוק שהציע במשותף עם שר החינוך, נפתלי בנט, לפיה אנשי "שוברים שתיקה" לא יורשו לפעול בתוך בתי ספר. ההצעה הזו, אפעס, מדגימה את כל הבעיות של השמאל עם האיש ששותה כרגע את מיטב מנדטיו בקש, וממחישה בדיוק עד כמה ירחיק מנהיג ה"מרכז" לכת בחיבוק הדוב שלו לימין כדי לנסות ולהיות ראש ממשלה.

ראשית, הנחת היסוד של החוק שגויה; ההצעה מניחה ש"שוברים שתיקה" - ארגון של חיילים קרביים בעבר ובהווה, שנתנו והקריבו ודיממו בשם הציונות ולמענה - הוא ארגון שפועל "נגד צה"ל". במציאות, הארגון פועל נגד דבר אחד: המשך הכיבוש הצבאי ביהודה ושומרון. המטרה המוצהרת והמוגדרת שלו היא להביא לסיום הכיבוש המדובר ולסיים את פרק החובה שלמדנו להכיר ולקבל בהכנעה, לפיו מחצית מבני ה-18-21 שלנו יידרשו בשלב מסוים להגיד לפלסטיני מאן דהוא להרים חולצה, להסתובב ולהציע תעודה – או, חמור מכך, יידרשו לירות, להיפצע, להרוג ולהיהרג, לא עלינו, במחנה פליטים רנדומלי לגמרי, בגזרה רנדומלית לחלוטין, אך בשטחים מאוד ספציפיים.

מעבר לזה, עד היום, לפי כל הודעה של דובר צה"ל וכל גוף חוקר אחר, טרם נמצאה עדות אחת (אחת!) של "שוברים שתיקה" שהייתה שקרית. הכל אמת לאמיתה. ואם אלה פני הדברים, ממה נפשך, לפיד?

נפשו מכך שלא העובדות הן העניין כאן, אלא הנראטיב. ממש כמו דונאלד טראמפ ולהקת האלט-רייט באמריקה, הקבלה של לפיד את הנראטיב הימני לגבי "שוברים שתיקה", והתקשור של הנראטיב הזה לבוחרים שלו, נותנת דלק לדה-לגיטימציה של השמאל מחד, ומקבעת את השקר כאמת עובדתית בעיני הבוחר מאידך. וזו חוסר אחריות פופוליסטית מהזן הירוד ביותר.

שנית, אי אפשר להתעלם מהעובדה שבעוד לפיד פועל במרץ נגד ארגוני חברה אזרחית וארגוני זכויות אדם מהצד השמאלי של המפה - תוך שהוא תורם לקיבוע השגוי בתודעה הציבורית לפיו זכויות אדם = זכויות פלסטינים = שמאל - אין פעולה כזו כנגד הצד השני. יחסית לאדם שחרט על דגלו ועל דגל תנועתו את הרעיון של הימנעות ומאבק נגד "הקיצונים משני הצדדים", לפיד שקט באופן מחשיד כשמדובר בתנועות כמו כ"ך, להב"ה, "האמת שלי", "ישראל שלי", "אם תרצו" וכן הלאה. והרי ידוע לכל שמערכת החינוך - באקדמיה, בתיכונים ואפילו בבית הספר היסודיים – נגועה להכעיס בפוליטיזציה מכוונת מלמעלה, שמטרתה הטמעת הערכים והדעות של הימין הפוליטי. באלה לפיד לא נוגע. כשמגיבה שואלת אותו בתגובות בפייסבוק "מה עם להבה ומה עם הדרת נשים?", הוא משיב בלקוניות: "אני מסכים שגם אותם לא צריך להכניס". אם כך, מדוע לא להכליל אותם בחוק? מה הסיבה הערכית והרעיונית לכך?

ומעבר לכל זה, מהו המסר שנחבא בתוך הסאבטקסט של פוליטיקאי שמתיימר להוביל ציבור לא-קטן ושרואה עצמו מועמד לראשות הממשלה, אך לא מסוגל להוביל את המדיניות שהוא עצמו טוען בשמה, אלא אם מדובר בקיצונים (לטעמו) מצד ספציפי של המפה? אולי שהפוליטיקה החדשה הולכת ונעשית ישנה מרגע לרגע. ואולי שפוליטיקה חדשה פירושה פוליטיקה שהעתיד שלה, כמו העבר וההווה שלה, לא ידוע, ותלוי באדם אחד וברצונו לכבוש את כיסא ראש הממשלה, תהא הדרך אשר תהא.

הכותב הוא עורך דין ופעיל חברתי, ממייסדי קבוצת "מהפך" במפלגת העבודה