אני מתחיל לכתוב את הפוסט הזה, על העתירה שהוגשה בשבוע שעבר נגד "חוק הנכבה", ואני שואל את עצמי אם בקרוב נחשוש מלכתוב דברים מסוימים. אני תוהה ביני לבין עצמי: עד כמה אנחנו באמת רחוקים מהיום שבו אנשים יפחדו מלעסוק בנושאים מסוימים, או מלבקר את השלטון? ובעצם, אולי האווירה האלימה, הגזענית, המשתיקה – בכנסת וברחוב – יוצרת כבר עכשיו פחד כזה? אני נזכר בסיפורים מהילדות על הגוש הסובייטי, על ארגנטינה שממנה הגיעו הוריי, על העברת מסרים מקודדים, על צנזורה מטעם המדינה. אני מגזים? תיכף נראה…
החוק, שקיבל את הכינוי "חוק הנכבה", מסמיך את שר האוצר לקנוס גופים שמקבלים מימון ציבורי – כמו בתי ספר, אוניברסיטאות או רשויות מקומיות –שיקיימו אירועים שבהם יצוין "יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל", או שיישלל בהם "קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". קיצוצי תקציב נוספים מרחפים מעל מי שיפגע בכבוד הדגל או סמל המדינה (אפשר לקרוא עוד על החוק כאן).
החוק עבר לפני כחודשיים, אבל המאבק לא נגמר. בשבוע שעבר, כאמור, הגישו "האגודה לזכויות האזרח", "עדאלה" וארגונים ואנשים נוספים עתירה לבג"צ בדרישה לבטל את החוק, כיוון שהוא פוגע בזכויות פרט מהותיות – בחופש הביטוי ובזכות לשוויון.
אנחנו כבר שם
יהיה מי שיגיד שאני מגזים. "אנחנו לא שם. הנה, אתה כותב בחופשיות, ולמעט אולי איזה טוקבק זועם, לא יקרה כלום". לכאורה זה נכון – החוק לא אוסר את העיסוק בנכבה כשלעצמו, או את הדיון על אופייה של המדינה, הוא "רק" מאיים בסנקציה כלכלית על גופים ציבוריים שיעשו זאת.
אבל ההתדרדרות במדרון היא תמיד הדרגתית. פגיעה בזכויות פרט אף פעם לא מתחילה באופן גורף. זה מתחיל בקנסות, קצת דה-לגיטימציה ("הם חותרים תחת המדינה"), איזה איום מרומז. בדרך-כלל הדברים האלה כבר עושים את העבודה. איך?
חוק כזה יוצר משהו שהוא הרבה מעבר לסנקציה הכלכלית. הוא יוצר סוג של הרתעה, משהו שמשפטנים אוהבים לקרוא לו "אפקט מצנן" (chilling effect). במצב כזה, לא צריך קומיסרי תרבות שיסתובבו בין ארגונים ויאיימו על אנשים - זה הכי סבנטיז. מספיק שמנהל של איזה מתנ", שעמדו לקיים בו, נאמר, ערב עיון היסטורי על קום המדינה, יחשוב לעצמו: "למה לי להסתבך? ממילא התקציב שלי קטן. אולי אנשי השר יחשבו שהנושא הזה בעייתי. במקום זה אני אקרין סרט נחמד (ולא את 'חירבת חזעה') וכולם יהיו מבסוטים".
הנה לכם, המטרה הושגה – קוראים לה השתקה.
חושבים שזה מופרך? דוגמא למצב כזה קיבלנו רק בשבוע שעבר, כשביקור מתוכנן של השייח ראאד סלאח באוניברסיטת חיפה בוטל, בגלל לחצים ואיומים פוליטיים בסנקציות כלכליות. ברור שהשייח סלאח הוא המקרה הכי קל. רוב הישראליים "לא אוהבים" אותו, מעטים ימהרו להגן על חופש הביטוי שלו. לתקוף אותו ולאיים על האוניברסיטה זו חוכמה קטנה מאוד.
האמת, גם אותי השייח סלאח לא מעניין כשלעצמו. אני לא שותף לדעות שלו ולמה שהוא מייצג. אבל אני חושב שחופש הביטוי מגיע לו לא פחות מלכל אזרח אחר. אבל כשמוסד אקדמי – שכל מהותו היא פתיחות מחשבתית, ריבוי דעות ותרבות ויכוח – נבהל מלהזמין בנאדם, חושש מלקיים דיון, זה צריך להדאיג את כולנו. לא בגלל ראאד סלאח, אלא בגלל החברה, האקדמיה והדמוקרטיה שלנו.
הנכבה היא הסיפור של כולנו
קופצים אנשים ואומרים: "המדינה לא חייבת לממן אף אחד, בטח לא את מי שחותר תחת קיומה". אז ראשית, היא כן חייבת לממן, הרבה גופים, ולא סתם, אלא מגוון של גופים, דעות ופעילויות, שכולם יחד מניעים את הדמוקרטיה שלנו. בשביל זה היא קיימת, בשבילנו, בשביל זה אנחנו משלמים מיסים.
שנית, אפשר להתווכח פוליטית על משמעות הנכבה, על היקפה, על הסיבות למלחמה. אי-אפשר להתווכח עם העובדה שעבור העם הפלסטיני – ש-20% מאזרחי המדינה משתייכים אליו – עצמאותה של ישראל כרוכה גם באסונו. זה לא איום על המדינה, זו עובדה. אמרתי 20%? זו הייתה טעות כמובן. כי הסיפור הזה, גם של עצמאות ישראל וגם של הנכבה, הוא הסיפור של כולנו – יהודים וערבים. הוא סיפורה של המדינה הזו.
אין ספק שהעובדה כי הקמת המדינה קשורה, עבור אזרחיות ואזרחים רבים, לאירוע טרגי, היא אתגר קשה במיוחד עבור החברה שלנו. גם אני גדלתי על סיפורי הגבורה והתקומה, גם אני חוגג את יום העצמאות. לא קל לחשוב שעבור אזרח אחר, הקמת ישראל היא סוג של טראומה, אבל אין ברירה. אבל דיון חופשי ופתוח בסוגיות הקשות האלה רק יחזק את עצמאותה של הדמוקרטיה הישראלית.
רונן וודלינגר הוא עיתונאי ומנהל תוכן של פרויקט דמוקרטיה