אם דמיינתם שאני יושבת בבתי קפה ומסדרת ציפורניים – אתם טועים ובגדול. מאז שעזבתי את בית הורי בגיל 20 לא זכור לי שישבתי אי פעם בבית קפה. למען האמת, אני בכלל לא זוכרת מתי קניתי לעצמי תחתונים או חזייה חדשים. אני ח', בת חמישים מדימונה, אם חד הורית לשני ילדים שכבר עזבו את הבית וניסיתי להתאבד כבר ארבע פעמים כי אני לא מצליחה לשרוד ולא רואה את האור בקצה המנהרה. לפני כ-25 שנה ספגתי אלימות מבעלי: ספגתי מכות, סכינים, ארונות. כשנכנסתי להיריון השני שלי החלטתי לעזוב את הבית ועברתי למקלט לנשים מוכות בצפת. מאז גידלתי את ילדיי לבד בדימונה. עבדתי בניקיון, בטיפול בילדים – בכל עבודה שרק נתנו לי. כשעבדתי מעולם לא ביקשתי עזרה, רק רציתי לתת, וברוך השם הצלחתי לגדל שני ילדים ללא רבב או הסתבכות בפלילים. זאת הגאווה שלי. היום הם מפוזרים האחד בחו"ל והשני בבאר שבע.
אלא שבשמונה השנים האחרונות המצב המשיך להסתבך. כיום אני סובלת מבעיות רפואיות שלא מאפשרות לי לעבוד. בנוסף להן קיבלתי לאחרונה גם אירוע מוחי. אז אני מתנדבת: בצבא, במשחקייה של ילדים בשכונה, בבתים של קשישים. הכל כדי לא לשבת בבית, כדי לא לראות את המקרר הריק ואת המיטה הקרועה. אבל כשאני חוזרת הביתה הדאגות מציפות שוב, אני יושבת ובוכה ויודעת שאין לי כלים להתמודד. איך מחלקים קצבה של 1,800 שקלים ל-500 שקל בחודש כיסוי חובות, תשלום לעמידר, 400-500 שקל לתרופות, 250 שקל חשמל, חשבון מים ואוכל? אם מישהו רק יגיד לי איך עושים את זה אני לא אבקש יותר כלום.
מה שמחזיק אותי הוא העזרה שאני מקבלת. פעם בחודש אני מקבלת ארגז מארגון "לתת" עם קופסאות שימורים, לחם, פתיתים, סוכר ואורז. מהבן שלי, בן 24, אני לא מבקשת. הוא רק התחיל לעבוד ומפרנס את עצמו. כשהוא מגיע לביקור אני מכבדת אותו בעוף שאני מקבלת פעם בחודש מארגון "לתת". אבל בשלב מסויים האוכל נגמר ואני כבר מתביישת להתקשר ולומר שחסר לי.
בפסח אני מקווה שאצליח לחוש קצת אווירה של החג. הלוואי שאוכל לטעם בשר בקר או דג שלא טעמתי כבר שמונה חודשים בערך. אם אתם מתלבטים אם לתרום – אתם מוזמנים להציץ לבית של אדם נזקק ולחשוב כמה טוב זה יעשה לו, וכנראה שגם לכם.
רוצים לעזור? היכנסו לאתר "לתת"
