ינון מגל לא מבין מה אתם רוצים. הסיפור שמסעיר את המדינה כבר ארבעה ימים – פרשת הכדורגלנים והקטינות – לא מצליח לעורר בו רושם. לו היה עדיין עורך "וואלה!" כנראה היה קובר את האייטם כמו ידיעה מפרגנת על בוז'י ערב בחירות 2015. בשבוע האחרון קידם מגל בכל כוחו, בפעולה דווקאית נגד הנשיא ריבלין, שיח על טיפולי המרה. בעולם של מגל, צריך לנהל דיון פתוח על טיפולי המרה, אבל לא על יחסי מין עם קטינים.

אבל "אתם" – מוסרני כל העולם – מתעקשים לדבר על הכדורגלנים והקטינות. וכך בכל זאת אתם מצליחים לעורר במגל הקהה איזשהו רגש בנוגע לפרשה: בוז. בוז לצבועים ולכל מי שמפגין את "החולשה השנואה" עליו: צדקנות. כי מה זה סקס עם קטינות לעומת חטא ההתעליינות המוסרית? תשכבו עם נערות בהסכמה, העיקר שלא תתנשאו.

"שתי נערות בנות 15 מקיימות יחסי מין בהסכמה עם שני כדורגלנים", מתמצת מגל את הפרשה. המילה החשובה ביותר כאן מבחינת מגל – ומגל הוא רק משל, צייצן בולט המשמש בטור הזה ובטוויטר ההוא כשופרם של רבים – היא "בהסכמה". בציוץ הראשון שלו בנושא – אחד מתוך סדרה של חמישה, כי מתברר שבכל זאת הזזתם לו משהו – מגל תחם את ההסכמה בין שתי כוכביות, למען יודגש שדבר לא נכפה על הנערות.

ההסכמה נמצאת במרכזו של המשפט המאמלק ומייתרת למעשה, מבחינת מגל, את כל שאר פרטי הפרשה. הסכמה ליחסי מין היא כמו אפס במכפלה מתמטית: לא חשוב מהם המשתנים הנוספים במשוואה – התוצאה תמיד תהיה אפס. גילן של הנערות, יחסי הכוח ביניהן לבין הכדורגלנים, קונטקסט חברתי – הכל מתאפס. היתה הסכמה, ומכאן ואילך הנערות הן כמו נשים, ה-15 הוא כמו 25 והכדורגלנים הם כמו סוכני ביטוח, מתווכי דירות או אינסטלטורים. הכל היינו הך, או בפרפראזה על האמרה החביבה על מגל ורעיו: זה כן אותו דבר.

יש גיל שבו גם "כן" צריך להיחשב ל"לא"

אבל זה לא. ולפני שמדברים על מוסר, כדאי לדבר על החוק – לא מפני שהוא חשוב יותר, אלא מפני שהוא חד-משמעי. ועל פי החוק, יחסי מין עם נערה הצעירה מגיל 16 הם בעילה אסורה – גם אם ניתנה הסכמתה. פרשת הכדורגלנים, על פי העובדות הידועות והמוסכמות, כוללת בדיוק את העבירה הזאת – בעילה אסורה בהסכמה, שדינה עד חמש שנות מאסר בפועל (לצד חשד נוסף – הגשת אלכוהול לקטין). הכדורגלנים, שהתייעצו עם עורכי דין, מבינים זאת היטב; זו הסיבה שהם טענו שהנערות שיקרו בנוגע לגילן, זו הסיבה שהם הפיצו צילומי מסך מזויפים, מחקו על פי החשד הודעות מהטלפון והסירו עוקבים באינסטגרם. זה אולי קו ההגנה היחיד שיכול לחלץ אותם מהבור. בינתיים, כדאי לחלץ את ההסכמה מבין הכוכביות; יש לה השלכות משפטיות משמעותיות, אבל היא רחוקה מלהיות הדבר החשוב ביותר בפרשה.

יש משהו שרירותי בחוק. מי מתח את קו ההסכמה בגיל 16? הרי זה אבסורד לקבוע שנערה בת 16 ויומיים בוגרת יותר מנערה הצעירה ממנה בשבועיים. גם נערה בת 14 עשויה להיות בוגרת, שקולה ומפוכחת מנערה הגדולה ממנה בשנתיים. עובדה שבמדינות שונות נקבעו גילי הסכמה שונים; לא ייתכן שכולן צודקות.

אפשר להתווכח על גיל ההסכמה אבל הבעיה בדיון הזה היא מה שאין בו: מוסר. אנחנו מדברים על שנתונים ועל הסכמות ועל לשון החוק במקום לדבר על עצם העניין: מערכת היחסים הבעייתית, המעוותת והקלה-לנצלנות בין נערות לגברים מבוגרים בכלל וסלבריטאים בפרט

אבל חוקים הם שרירותיים. הם נוצרו כדי ללכוד אינספור מקרים פרטניים בתוך קווים כוללניים שיעגנו נורמות ויכרכו אותן בסנקציות. החוק מציג תפיסה חברתית, והתפיסה שעומדת בבסיס סעיף 346 לחוק העונשין קובעת שבני נוער – כאנשים צעירים שבגרותם עודנה מתבשלת – לא תמיד יודעים מה טוב עבורם, ולכן צריך להגן עליהם מפני מבוגרים מהם ומפני עצמם. זה אולי נשמע מוזר, אבל יש גיל שבו גם "כן" צריך להיחשב ל"לא".

אפשר להתווכח על גיל ההסכמה (בהנחה שאינכם פילוסופים של תורת הפדופיליה שכופרים מלכתחילה בעצם הצורך בקביעת גיל כזה). זה דיון שניטש בעולם וגם בישראל. רף הגיל מבוסס על נורמות, וגם נורמות משתנות; רבות מהן, בתוך אותו שדה ממש של יחסי גברים ונשים, השתנו בשנים האחרונות בעקבות MeToo#.

הבעיה בדיון הזה היא מה שאין בו: מוסר. אנחנו מדברים על שנתונים ועל הסכמות ועל לשון החוק במקום לדבר על עצם העניין: מערכת היחסים הבעייתית, המעוותת והקלה-לנצלנות בין נערות לגברים מבוגרים בכלל וסלבריטאים בפרט.

"לוליטה" כמדריך לחיים

זה בדיוק הדיון שאיפשר לאייל גולן לטעון שהוא האיש "הכי מוסרי שיש בעולם". כי כשמתעסקים בשאלה האם הצעירה שיקרה בנוגע לגילה או לא, לא מתעסקים בשאלה אם זה בסדר שגבר בבן 42 שוכב עם מעריצה בת לכאורה-21 שהובלה לביתו על ידי אביו ברכב המכונה פותמוביל. כשמתרשמים מכך שהוא הפסיק את יחסי המין כשגילה שהיא בת 17 וחצי, מתעלמים מכך שהוא "ייתכן ונגע" בחזה שלה אחרי שידע את גילה האמיתי. כשמביטים בתיק החקירה הסגור, משאירים את כל השאלות הנורמטיביות פתוחות.

ההבדל הוא שגולן נופף בחוק (בחקירתו אף הסביר שהיה שוכב עם בת 17 כי "זה חוקי") ומגל דווקא מתעלם ממנו. במקום חוק, ישנו המוסר – המוסר של מגל. וזו תמצית המוסר המגליאני: יחסי מין בין בני אדם הם עניינם הפרטי בכל מקרה ותנאי, כמו אין יחסי כוחות בעולם; ההסכמה היא השאלה היחידה וחזות הכל; אם יש הסכמה ובכל זאת יש חשיפה ושיימינג וחקירה אז "משהו פה דפוק"; מי שמדווח על יחסי מין כאלו – הגם שזו עבירה פלילית – עושה "שריטה לכל החיים" לנערות (זו אינה, חלילה, אשמת הגברים המבוגרים שניצלו את גילן ושהפיצו עליהן שקרים) ויוצר "סכנה לשלום בית" לכדורגלנים (קראתם טוב: מי שסיכן את שלום הבית הוא לא הכדורגלן שבגד באשתו, אלא העיתונאים שמסקרים את הפרשה והציבור שמפיץ את שמו ברשתות).

כל האחריות היא על הורי הנערות ("אז תשמרי על הילדה שלך", ענה לאם שהביעה זעזוע מהאפשרות שבתה תהיה מעורבת במקרה כזה); וכל עיסוק בפרשה הוא צביעות (איפה הייתם כשבן זיני יצא עם טיילור מלכוב?), צדקנות ("אם היו מעלימים מס גם היית חושב שהם בגדו בכל העולם?") וחטטנות ("אנשים, תתעסקו בחיי המין של עצמכם"). זו הפנומנולוגיה של הרוח של מגל: העולם "פרוץ, עם פרסומות של נערות מפתות, עם מלחמה ללכת עם מכנסונים, עם לגיטימציה לקיים יחסי מין עם חבר מגיל 12, עם בן זיני וטיילור בת 15 'כוכבים', מה בעצם אתם רוצים?".

אפשר להתעכב על השימוש בבן זיני וטיילור, שנחווה על ידי מגל כמהלך רטורי מבריק של חשיפת צביעות, ולמעשה רק חושף את בורותו בעולם הסלבס, וחשוב מכך – את היעדר הצביעות: השניים טענו ש"דברים שאסור לעשות לא עשינו" בטרם מלאו למלכוב 16, ובלאו הכי זיני חטף שיימינג ברשת וכונה "פדופיל" בכל טוקבק שלישי. אפשר להתייחס לתשובה שבה שלח מגל את אחת המגיבות לקרוא את "לוליטה", כאילו לא מדובר ברומן קונטרוברסלי על פדופיל אלא במדריך לחיים. אפשר לדבר על האשמת הקורבן של מגל, הקו שהוא מותח בין נערות מפתות ומכנסונים לעבירת בעילת קטינה בהסכמה, ואיך שהוא מהלך עליו כאקרובט לוגי שבכלל עושה את זה כדי להגן עליהן ("למה הרגתם את הבנות?"). ואפשר לתהות איך מיישב מגל את היותו ליברטריאן שמקדש את חופש הפרט בן ה-28 ששוכב עם נערה בת 15 לבין היותו שמרן שמבקר את היהודי שמתחתן עם ערבייה. אבל מגל, כאמור, רק משל היה.

אבל מגל שאל "מה אתם רוצים". אז הנה מה שאנחנו רוצים: נורמות אחרות. הוקעה ציבורית של כדורגלנים ששוכבים עם נערות, בנות 15 או בנות 16, בהסכמה או בלעדיה. חברה שמגוננת על נערות כאלה. תקשורת שחושפת, משטרה שחוקרת, מעסיק שנוקט עמדה. גיבורי תרבות שלוקחים אחריות על מעשיהם. ואם זה לא קורה, אז מגל צודק: משהו פה באמת דפוק.