לא היתה מהמורה בחיים שבה לא נתקלתי, יצאתי חבולה וחרדתית, אבל חרדתית מאד אמיצה. כשהרופאה בישרה לי שיש לי סרטן, קיבלתי זאת בהתחלה במין סוג של – "טוב , זה עוד לא היה לי" - אז כמו כל דבר, יש גידול מוציאים את המניאק, וממשיכים בחיים.
הבנתי, בין חשיבה הגיונית לרגעי דכדוך, שזה המצב. עם זה צריך להמשיך מעכשיו לחיות. את הסיגריות, חברותיי הטובות בשנים האחרונות, העפתי באותה שנייה ששרימפי קיבל את הגדרתו - שם ושם משפחה, מצב סוציו-אקונומי וכו'.
השתדלתי לנסות לשנות גישה. ניסיתי להיות יותר חיובית. אבל אני לא חושבת שבמקרה שלי אפילו שרימפי יכול לשנות את אופיי הסוער. מה שכן עשיתי זה פשוט להתמקד - במעשים, ובאנשים שעושים לי הכי טוב. האנשים שנעימים לי ומצחיקים אותי. ובעיקר, התחלתי לשפוך מילים החוצה ישר מהקרביים שלי. ולא, ממש לא אכפת לי מה אומרים.
בינתיים חלפו להם חודשיים ארוכים ארוכים, שבהם אני אחרי ניתוח וממתינה לטיפולים , בהם אני משוחחת המון עם עצמי. נלחמת כמו לביאה בבירוקרטיה הבלתי נסבלת במערכת הבריאות שבה נוסף למחלת הסרטן עצמה, חוטפים על הדרך שגעת ותשישות. ומגייסת כוחות שמעולם לא היו לי, לגדל סבלנות להמתנה הבלתי נסבלת, בין בדיקה לבין תוצאותיה.
למה כוונתי בירוקרטיה? כש"התקבלתי" לקהילת חולות הסרטן, אמרו לי זאת הרופאה המנתחת (אגב, מדהימה), זאת האחות המלווה - נחמדה מאד , זאת העובדת הסוציאלית, יש מכבי, ויש אסותא, ויש רמב"ם ויש אונקולוגית, ויש אחת מתשע, ויש האגודה למלחמה בסרטן, ומה לא? אין גוף אחד שילווה את החולה, ויסביר לו/לה את ההמתנה ואת הטרטור האינסופיים.
מלחמת העולם מול הביטוח
כשפניתי לאחר הניתוח לאחות המלווה כשאני לחוצה לדעת את תוצאות הביופסיה, והיא ענתה: "את צריכה לדעת שסרטן זאת בירוקרטיה". הלווווווווו אחותי - סרטן זאת מחלה, ולשמחתי לא נולדתי איתה, ולא ידעתי שהטיפול כולל ניירת. זו הייתה אחת האמירות ששברה אותי במהלך הטיפולים.
העובדת הסוציאלית אפילו הצליחה להתעלות על זה. כשנשברתי ובכיתי ונשלחתי אליה כדי "שתכניס אותי לפרופרציות" היא הייתה כל כך נחמדה ואמפתית עד שהיא אמרה את משפט הזהב: "כימותרפיה זה קשה רק בשלושה-ארבעה טיפולים ראשונים, אחר כך כולם מתרגלים". אז חמדתי, קודם כל יש לך מזל שאני לא חזקה מספיק, כי באותה שניה בא לי להכניס לך אגרוף שיערבב את התאים במוחך וגם, דרך אגב, אולי זה יפתיע אותך אבל גם למוות מתרגלים, רוצה למות?
שלא לדבר על המלחמה מול קופת חולים, וביטוח פרטי, ההרשמה לטיפולים, התחייבות הפכה להיות המילה הכי שגורה בחיי. וכל מימון, או משהו שחורג מעשרת הדיברות של אותו מוסד? מלחמת עולם. ואת המלחמה הזאת צריכה לנהל מישהי שאיך לומר, אופטימית, אך לא בשיא כושרה הפיזי.
אז עכשיו, כאמור חודשיים מאז התגלה לו "שרימפי" וחודש לאחר הוצאתו, טרם החליטה מחלקת הבירוקרטיה הסרטנית לאיזה טיפול אני צפויה.
אז אני כותבת לכם את הגיגיי, מנסה לא להתייאש, ולא לפחד מהפחד.
הייתם במקום של אריאלה? מזדהים? רוצים לזרוק מילה? פנו במייל –
asbiron52@gmail.com