לפני חמש שנים הוכה למוות האזרח האריתראי הבטום זרהום, במהלך לינץ' שבוצע בו בתחנה המרכזית בבאר שבע. זה היה בעיצומה של "אינתיפאדת הסכינים", האווירה הציבורית הייתה מתוחה, רק כמה דקות לפני כן התקיים במקום פיגוע במהלכו ירה למוות תושב הפזורה הבדואית בחייל גולני בן 19 ופצע אנשי ביטחון נוספים.
זרהום, שהיה בן 29 במותו, זוהה בטעות על ידי שוטר מג"ב וחיילת כמפגע נוסף. הוא נורה ונפל לרצפה ואז המון זועם התנפל עליו בהטחת כיסאות ובעיטות בגופו וראשו. הוא מת מפצעיו 18 שעות אחר כך בבית החולים. נגד ארבעה מהמשתתפים בלינץ' הוגשו כתבי אישום. מקרה אחד הסתיים ב-100 שעות עבודות שירות, מקרה אחר ב-4 חודשי מאסר בפועל ואתמול בית המשפט המחוזי בבאר שבע זיכה מחמת הספק את קצין שב"ס רונן כהן וחייל צה"ל יעקב שמבה, שטענו להגנתם שהיו בטוחים שמדובר במחבל.
קצין השב"ס כהן הודה במהלך המשפט שבעט בזרהום והחייל שמבה הודה בין השאר שזרק עליו ספסל. שניהם טענו שפעלו מתוך זעם כלפי מי שחשהו שהוא מחבל. מה גרם לכל כך הרבה אנשים לחשוב שזרהום, שהיה בדרכו לחדש את אשרת השהייה שלו בישראל, הוא מחבל? אולי היה זה צבע עורו, אולי היחס למבקשי המקלט והשנאה כלפיהם שמתודלקת בעתות משבר. אולי בכלל היה להם מידע מודיעיני על מחבל נוסף בתחנה המרכזית בבאר שבע והם הצליחו לזהות אותו בשבריר שנייה? לא ברור.
מה שבטוח הוא שאותן שניות בודדות שבהן נעשה במוחם של המשתתפים בלינץ' ההקשר בין החזות של זרהום לבין מחבל, לצד העובדה שלובשי מדים נהנים מיחס מקל במערכת המשפט, הספיקו לבית המשפט כדי לדון את כהן ושמבה לכף זכות.
"נשים הן פסיביות, כהי עור הם מחבלים"
הפסיקה הזו צורמת לא רק בגלל הניחוח הגזעני שעולה ממנה, היא צורמת גם כי נראה שאותה מידת הבנה שמופנית כלפי מי שהחליטו במבט שאדם כהה עור הוא מחבל לא מופנית כלפי מי שספגו שנים של התעללות והיעדר מענים לפני שהחליטו לקחת את החוק לידיים ולעזור לעצמן.
בימים אלו ממש נאבקת על חירותה אריקה פרישקין – שמרצה כבר 17 שנים עונש מאסר על רצח בעלה המתעלל. פרישקין התלוננה במשטרה 12 פעמים נגד בן זוגה על ההתעללות הקשה והמתמשכת שהעביר אותה – פיזית, מינית ונפשית. בן זוגה אף הורשע בתקיפתה והיא שהתה שלוש פעמים במקלט לנשים נפגעות אלימות. כל אלו לא עזרו להפסיק את האלימות עד שבסופו של דבר, מתוך אקט של ייאוש וחשש ממשי לחייה רצחה אותו ובית המשפט גזר עליה ל-30 שנות מאסר.
מערכת החוק והמשפט שלנו היא לא רק חוקים יבשים ושרירותיים, היא בבואה של האופן בו אנו מתנהלים, חושבים, של הנורמות החברתיות שלנו וראיית עולמנו. בשנת 2007, במהלך ערעור על עונשה, אמרה הפרקליטות על פרישקין כי היא "אינה מתאימה לדפוס הרגיל של האישה המוכה. אין כאן ציור של אישה פסיבית הכנועה להתעללות בעלה". למעשה, מערכת המשפט אומרת: צריך להניח שנשים נפגעות אלימות הן פסיביות; מותר להניח שאנשים כהי עור הם מחבלים. כל עוד תפעלו בתוך התבניות הללו מערכת המשפט תפעל כשורה. נסו לשבור אותן ותמצאו את עצמכם נענשים בחומרה.
זהו המסר שמעבירים השופטים - חששת למספר שניות שאדם כהה עור הוא מחבל? הכל בסדר. חיית שנים ארוכות תחת אלימות והתעללות עד שהחלטת לשים לה סוף? פעם הבאה עדיף שתגידי שחשבת שהוא מחבל.