ירי על מנת לסגור חשבון: הפופוליזם של חיסול המחבלים

ביום רביעי שעבר העביר ח"כ ינון מגל תדריך מבצעי לכוחות הביטחון ולאזרחי מדינת ישראל. זה לא קרה במשרד הביטחון או בחמ"ל בקריה. זה קרה בפייסבוק. "חשוב להשתדל שמחבל שמבצע פיגוע לא יישאר בחיים", כתב מגל. כך - במשפט בודד, לקוני ופסקני - ניסח מגל מחדש את הוראות הפתיחה באש הצה"ליות והבהיר שלא ניתן להסתפק בנטרולו של מחבל שמבצע פיגוע. חשוב לחסלו. למען הסר ספק באשר לכוונותיו, התראיין מגל למחרת בגל"צ והבהיר ש"מחבל צריך לדעת שהוא לא יוצא מהזירה חי".

מגל לא לבד. הלייקים לסטטוס שלו מהדהדים בקריאות הקרב שנשמעות היום כמעט בכל זירה בה מתרחש פיגוע. מוקדם יותר באותו יום בחר ח"כ אביגדור ליברמן להתמקד בירי על המחבלים בקריית גת ובירושלים ("תגובות נחושות שירתיעו מחבלים פוטנציאליים"). התעלה על שניהם הרב שמואל אליהו, שכתב למחרת כי "אסור להשאיר מחבל בחיים אחרי פיגוע" וכי "צריך להעמיד לדין שוטרים או חיילים שמשאירים מחבלים חיים". אתמול הצטרף אליהם גם מפקד מחוז ירושלים, ניצב צ'יקו אדרי, שאמר כי "כל מי שדוקר יהודים או פוגע בחפים מפשע - דינו להיהרג". וכולם כמו מרפררים לקביעתו מהשנה שעברה של השר לביטחון פנים לשעבר יצחק אהרונוביץ' כי "מחבל שפוגע באזרחים מקומו שייהרג" (התבטאות שכבר כתבתי עליה בעבר).

יום למחרת, בצהרי שישי, נדמה היה שאנשי כוחות הביטחון הישראלים מיישרים קו עם ההוראות החדשות. כשניצבו מול המחבלת שאיימה לדקור בתחנה המרכזית בעפולה הם פתחו באש שהביאה לפציעתה באורח בינוני. עם זאת, הלוחמים לא מילאו במדויק אחר הוראותיו של מגל והניחו למחבלת לצאת מהזירה בחיים (ומגל אכן נזף בהם בפייסבוק).

הסרטון שמתעד את הירי במחבלת הוא אכן סרטון מטריד – ולא רק מהסיבות שמנה מגל. בסרטון נראית המחבלת בשניות הארוכות שלפני "נטרולה". קשה להעריך על פיו אם אמנם נשקפה סכנת חיים למי מהאנשים בזירה ואם הירי והאופן שבו נעשה היה הכרחי. קשה להעריך, אבל אפשר להשתמש בדוגמאות דומות.

שעות אחדות לפני האירוע בעפולה התרחש אירוע טרור אחר, הרחק משם, בדימונה. כמו בעפולה, גם שם נדרשו אנשי ביטחון לעצור דוקר. בניגוד לעפולה, בדימונה כבר הספיק הדוקר לבצע את זממו שלוש פעמים. במקרה שלו סכנת החיים שנשקפה לסביבה לא הייתה תיאורטית, אלא ממשית. ואף על פי כן, כוחות הביטחון הצליחו לעצור אותו מבלי שנורה כדור אחד. זה בדיוק מה שקרה – פעמיים – עם ישי שליסל במצעדי הגאווה בירושלים. קשה להתעלם מהעובדה ששני הדוקרים הם יהודים – זה בטח לא הזיק לסיכויי ההישרדות שלהם – אבל צריך להזכיר שגם מחבלים פלסטינים נעצרו ללא צורך בירי. אפילו בגל הטרור הנוכחי.

ומנגד, ביום שישי פורסם גם סרטון חדש המתעד את הריגתו של המחבל שדקר את הנער משה מלכה בירושלים – סרטון שמעלה תהיות עמוקות על האופן שבו הוא נהרג, בלי נוהל מעצר חשוד ולקול קריאותיו המתלהמות של ההמון ("בנזונה, תירה בו!", "מה אתה מוציא גז פלפל?!", "איזה מין שוטרים אתם?!").

כל זה לא אומר שלא צריך לירות על מנת לעצור מחבל. ירי כזה הוא תרחיש סביר, ולעתים אפילו בלתי נמנע. אבל תומכי הירי לא מדברים על ירי על מנת לנטרל, אלא על ירי על מנת להרוג. ולהפוך את הירי מאמצעי למטרה זאת איוולת כמעט מכל בחינה.

"אי אפשר לחקור מחבלים מתים"

ראשית, הרעיון הזה מנוגד לחוות הדעת המקצועית של אנשי הביטחון. כל איש מודיעין יודע שטוב מחבל (עצור) חי ממחבל מת. "ארגוני הסיכול תמיד יעדיפו לתפוס מחבל חי ולא מחבל מת", סיפר לפני כשנתיים וחצי סגן ראש השב"כ לשעבר יצחק אילן בראיון ל"וואלה". הוא גם ציטט את ראש השב"כ לשעבר אבי דיכטר – היום ח"כ מטעם הליכוד, ולא אחד שאפשר לפטור כיפה נפש – שהסביר כי "הסיבה פשוטה ואנוכית: עוד לא הומצאה השיטה שמאפשרת לחקור מחבלים מתים". צדק דיכטר; זה כל כך פשוט, עד שקשה להאמין שצריך להסביר את זה.

ובכל זאת, הנה הסבר קצרצר: מחבל חי יכול לספק מידע לגבי הפיגוע; הוא יכול להוביל את חוקריו אל טרוריסטים אחרים – יהיו אלה שולחיו ומפעיליו, אנשים שעודדו אותו, או אנשים שעשויים לפעול כמוהו; הוא יכול לסייע במיפוי מנגנוני הטרור והבנת המערך; ובבוא העת הוא אף יכול לשמש לצורך חילופי שבויים ואסירים.

התומכים בגישת החיסולים מנופפים בעובדה שגל הטרור הנוכחי נשען על מפגעים בודדים, במין לוגיקה מבריקה שהיא גם מופרכת וגם צבועה. מופרכת, משום שהיא מניחה כהנחת מוצא שהמחבל הוא מפגע בודד מבלי שאפשר יהיה לחקור אותו על כך (כי הוא ייהרג בזירה); וצבועה, משום שאם מקבלים את הרעיון שמדובר במפגע בודד, אז מדוע מתעסקים בכל מערך ההסתה שעומד מאחוריו? מחד, רואים בהסתה את המניע לפעולה; מאידך, מבודדים את המפגע מסביבתו ומייתרים את הצורך לחקור אותו על מניעיו. כאמור - לוגיקה מבריקה.

גם האפשרות שהוא ישוחרר בעסקת אסירים (ועוד יעשה בדרך איזה תואר בהיסטוריה כללית) מקוממת את תומכי החיסולים, כאילו בעסקות כאלה (גם בשערורייתיות שבהן) אין תועלת מסוימת לישראל, וכאילו עסקות כאלה הן גזירת שמיים ולא החלטתה של ממשלה ריבונית.

ישנן סיבות רבות – מנותקות משיקולי מוסר ומצפון, תועלתניות לחלוטין, "אנוכיות" כפי שהגדירן דיכטר – שבגינן עדיף לחקור מחבל חי מלקבור מחבל מת. אבל כל הסיבות הללו ניגפות מפני הזקפה הלאומית שמעורר בנו מראה גופתו מנוקבת הכדורים של מחבל. במציאות שמבקשים ליצור התומכים בחיסול המחבלים, יצר הנקמה מנצח כל היגיון.

וזה רק החלק המקצועי של הסוגיה (שעליו, כאמור, מסכימים אנשי הביטחון ללא קשר לשייכות פוליטית). מובן שלעניין נלוות גם שאלות מוסריות, אסטרטגיות, משפטיות וחוקיות שקצרה היריעה והסבלנות הציבורית מלדון בהן.

רישיון לאסון

אולם בכך לא מסתיים העניין. הקריאה להרוג את המחבלים לא רק מנוגדת להיגיון, אלא גם משוללת אחריות. ראשית, היא מתירה את דמו של אדם ללא משפט (ואפילו אם מדובר בדמו של מחבל שבעצמו התיר את דם קורבנותיו. בזה אנחנו אמורים להיבדל ממנו, לא? מדינת חוק, וילה בג'ונגל וכל הג'אז המערבי הזה). כדאי להזכיר שמי שאומר (כמו ניצב אדרי) כי "כל מי שדוקר יהודים או פוגע בחפים מפשע - דינו להיהרג", טועה או משקר. זה לא הדין במדינת ישראל. אבל זה הדין שאנשים עלולים לעשות עצמם בחסות אמירות חסרות אחריות כגון זו.

ושנית, הקריאה הזאת פותחת פתח לאסון.

מגל קבל (במידה מסוימת של צדק) על תפקודם של אנשי כוחות הביטחון בעפולה. יום למחרת הביא ירי של כוחותינו לפציעתו באורח קשה של שוטר מג"ב בפיגוע בשער שכם. זה לא אומר שהירי לא היה מוצדק; יתכן שהוא מנע קורבנות אחרים. אבל זה מזכיר ששימוש באש חיה בתוך אוכלוסייה אזרחית הוא לא עניין של מה בכך. ואם זה קרה לחיילים ולשוטרים, אפשר רק לדמיין בחרדה מה עלול לקרות כשאזרחים נושאי נשק, שאינם מיומנים בזיהוי מחבלים ו/או בתפעול נשק, יקלעו להתרחשות דומה. במציאות האדג'ית של ימינו אפשר לדמיין בקלות תרחיש שבמסגרתו תאונת דרכים שבה נפגעים הולכי רגל על ידי נהג ערבי (או יהודי בעל חזות ערבית) מתפרשת בטעות כפיגוע דריסה ומסתיימת במשפט שדה ובהוצאה להורג. הרי במשוואה הפשטנית של התומכים בהרג המחבלים, כל פגיעה של ערבי ביהודי היא עילה להמתה.

הפיגוע בדימונה מסבך אפילו יותר את העניין. זמן קצר לאחר לכידת הדוקר היהודי התברר כי הוא מעורער בנפשו ובעל עבר פסיכיאטרי. אם כך הדבר, מובן שזה משליך על מעשיו, וייתכן שהוא כלל לא יידרש לתת את הדין עליהם. כעת שערו בנפשכם מה היה קורה אם אותו יהודי היה נורה למוות. התוצאה האפשרית הייתה שאדם היה מוצא להורג על מעשים שעל פי החוק הוא לא היה נושא עליהם באחריות פלילית.

כל זה לא שולל את חיסולם של מחבלים בזירות פיגועים; זה רק מלמד שהסוגיה הזאת היא, לכל הפחות, מורכבת (ולמען האמת, נוהל המעצר והוראות הפתיחה באש נותנות למורכבות הזאת מענה לא רע בכלל). ההחלטה לחסל מחבל צריכה להתבסס על שיקולים רציונליים, ולא על זעם בלתי מבוקר ועל תאוות נקם.

ואם לא די בכל זה, אז לא רק שהקריאה לחיסול המחבלים אווילית; היא גם מזיקה. מי שרוצה להציג אותה כיותר מנקמנות לשמה וקושר אותה לאיזה אפקט הרתעה מופרך מתעלם מהעובדות (ממש כפי שהוא עושה, סביר להניח, בסוגיית הרס בתי המחבלים). העובדות הן שלא רק שהחיסול לא יוצר הרתעה (ולראיה – הפיגועים נמשכים); הוא מוליד שאהידים, שבתורם מולידים עוד ועוד מחבלים פוטנציאליים. לא מאמינים? לכו ותבדקו את תפוצת סרטוני המוות של המחבלים בקרב הפלסטינים ברשתות החברתיות. לכו ותקראו את הסטטוסים שמשאירים המחבלים-לעתיד מאחוריהם.

אנחנו, מתוך תאוות נקם עיוורת, ששים להפוך אותם לשאהידים אם יש בזה צורך ואם לא. והם - במותם הם מצווים לנו את המוות.