ווהו, איך שגלגל מסתובב. כמעט עשור עבר מאז שתא"ל גל הירש החליט לקטוע קריירה צבאית שהחלה בגיל 14 בנסיבות שבמדינות פחות סלחניות כלפי קציני צבא היו עשויות לשלוח אותו לאפסנאות של החיים. בנובמבר 2006, בעקבות דו"ח ועדת אלמוג לבחינת אירוע חטיפתם (והריגתם) של החיילים אלדד רגב ואהוד גולדווסר, החליט הירש להתפטר מתפקידו כמפקד עוצבת הגליל. הירש –קצין מאותרג למדי בתקשורת הישראלית – זכה אז למגננה שציירה אותו (בצדק או שלא בצדק) כמי שנאלץ לשלם בראשו על כישלונם של אחרים. האוגדונר היה לש"ג של הרמטכ"ל. האלוף במיל' דורון אלמוג, שעמד בראש ועדת הבדיקה, "סימן" אותו ("הירש הלך בעיקר מפני שאלמוג (...) לא יכול היה לסבול את המחשבה שאיש לא ישלם מחיר על הכישלון", כתב ב-2011 העיתונאי דאז עופר שלח ב"מעריב"). צה"ל שאחרי מלחמת לבנון השנייה היה צריך זעזוע, ודני חלוץ לא התכוון ללכת לשומקום. "המערכת צריכה טלטול, ואין מושיע", כתב אמיר אורן ב"הארץ", "לו יהי גל הירש קורבן הטלטול".
תשע שנים מאוחר יותר, והמטולטל יהיה למטלטל. הפעם זו משטרת ישראל שצריכה זעזוע, וגל הירש יהיה האיש שיזעזע אותה. הוא אפילו לא צריך להתאמץ; התגובות אתמול של בכירי המשטרה, פעילים כגמלאים, מלמדות שהזעזוע כבר כאן. בסעיף הטלטלה יכול לרשום לעצמו גלעד ארדן V ענק. עכשיו צריך לשאול האם די בכך.
הגל החדש
לא צריך לגלות אמפתיה מיוחדת כלפי קציני המשטרה שמקוננים כעת על סטירת הלחי שחטפה משטרת ישראל מהשר. הם צודקים, כמובן; בבחירה למנות לתפקיד המפכ"ל איש שלא בא משורות המשטרה יש פגיעה בלתי נמנעת. בבחירה למנות לתפקיד איש צבא לשעבר שצה"ל מאס בו ועצר את קידומו יש כבר מן ההשפלה. ועם זאת, אותם קצינים הובילו את המשטרה שתחת פיקודם למצבה הגרוע ביותר זה שנים. סקר שנערך במשרד לביטחון פנים מראה שאמון הציבור במשטרה נמצא בשפל חסר תקדים (78% מהנשאלים שהטיפול באלימות במקום מגוריהם לא אפקטיבי) – פועל יוצא של שורת כשלים תפקודיים (תפקוד מוקד 100 במהלך חטיפת ורצח נערי הישיבה) ומוסריים (פרישת שבעה ניצבים בשל חשדות להטרדות מיניות). הפארסה הטרגית במצעד הגאווה הייתה כנראה רק הקש ששבר את גב הארדן.
ועם זאת, ראוי להקשיב לטיעוניהם של השוטרים. המשטרה איננה גוף עסקי, חברה המעסיקה מנכ"ל. זהו ארגון מקצועי סבוך, יחיד במינו בארץ, בעל גוף ידע ייחודי ומשימות ותפקידים שאינם דומים לאף ארגון אחר. מינוי חיצוני אינו כלי פסול, אבל הוא מורכב (למי שנתלה כעת ביעקב טרנר כדאי להזכיר שטרנר שירת במשטרה כחמש שנים ובשני תפקידים בטרם מונה למפכ"ל). מה הופך את הירש לאדם המסוגל לקפוץ כך מהטריטוריה הצבאית לזו המשטרתית כאילו מדובר בתפקיד ניהולי מן השורה? וחשוב מכך – מה גורם לארדן לחשוב שהירש מסוגל לכך?
הירש הוא קצין צבא שנוי במחלוקת, אבל הוא לא הבעיה. הוא רק הסימפטום שלה. הבעיה היא האופן שבו נעשים מינויים ציבוריים במדינת ישראל. הירש – שהמינוי שלו לא תקדימי, אך חורג מהנורמה – הוא רק הזדמנות להאיר את עינינו לגבי הדרך שבה זה קורה; באופן סמוי מעין במקרה הטוב ומסריח במקרה הרע. יש קשר בין השניים, כמובן; המחשכים הם מקלט לצחנה.
נסו לדמיין את הסיטואציה. יושב גל הירש במשרד לביטחון פנים – אולי השר ארדן זימן אותו לפגישה, אולי הוא הציע את עצמו – ומנסה להסביר מדוע הוא האדם המוכשר ביותר להיות מפכ"ל משטרת ישראל בעת הזו. מדוע אין מתאים ממנו לתפקיד.
אבל הירש הרי לא מכיר את המשטרה הרבה יותר מכפי שמכיר אותה כל אדם שבא עמה במגע בחייו האזרחיים או המקצועיים. כקצין בחטיבת בנימין ובאוגדת איו"ש הוא ודאי עבד לא פעם עם שוטרים ממחוז ש"י, אבל בכך, יש להניח, מתמצה הידע שלו. הירש לא הגיע לראיון הקבלה שלו מתוך תהליך ארוך של למידה, לא כל שכן מתוך ניסיון אישי. איך אדם חסר היכרות עם האופן שבו המשטרה עובדת ומתנהלת יכול להציע שיטות עבודה חדשות? איזו תכנית עבודה מעמיקה יכול אדם כזה להציג? איך יכול אדם להציע שינוי בארגון שהוא כלל אינו מכיר?
בחירתו של ארדן
אם לשאלות הללו אין תשובות, הרי שצריך לשאול על סמך מה, אם כך, קיבל הירש את הג'וב. ואם לשאלות הללו יש תשובות, הרי שהן נסתרות מאתנו. אנחנו נדרשים לקבל את המינוי הזה – כמו את כל המינויים בזירה הציבורית – בבחינת "כזה ראה וקדש". לשר יש את הסמכות לקבוע מי יהיה השוטר מספר 1, ואין בלתו. ארדן נתן, ארדן לקח, יהי שם ארדן מבורך. אבל מנין לנו מהם השיקולים שהניעו את ארדן בבחירתו? אולי הוא התרשם ממידע כוזב? אולי פשוט מצא חן בעיניו מה שהירש לבש לפגישה?
זה נשמע לכם מופרך? מחקר שנעשה באוניברסיטת נורת'ווסטרן לפני שלוש שנים מצא שמעסיקים בוחרים את המועמדים לעבודה שירצו להעסיק לפי התאמתם לאישיותו של המראיין: תחביבים ופעילויות מחוץ לשעות העבודה, חוש הומור וכו'. מחקר שנעשה בישראל בקרב רכזות גיוס ב-2010 מצא שבסינון קורות חיים הן מושפעות (בניגוד למה שחשבו על עצמן, אגב) מפרטים כמו מצב משפחתי ומספר ילדים, ואפילו מתמונת המועמד ומהגופן שבו הוא בחר לשם כתיבת הרזומה. זה לא אומר שכך בחר ארדן את הירש, אבל זה לכל הפחות צריך לעורר מחשבה. בניגוד למנכ"ל משרד ממשלתי, מפכ"ל המשטרה אינו בגדר משרת אמון.
למכשלה הזאת, שבמסגרתה שרים מממנים פקידים ללא פיקוח, ביקורת ומשוב, יש פתרון פשוט: מנגנון מינויים מסודר. ולא, אני לא מתכוון לוועדה למינוי בכירים בשירות המדינה (ועדת טירקל), שהמנדט שלה מסתכם בבחינתם האתית של המועמדים. מנגנון מינויים ראוי הוא כזה שדורש ממועמדים להציג תכניות, לעמוד בפני שימוע של נציגי ציבור וגורמים מקצועיים, ולהביא את אפשרות מינויים לכדי דיון ציבורי.
מנגנון כזה היה דורש מהירש, למשל, להסביר כיצד הוא מתכוון לטפל בליקויי המשטרה לא רק לשר ארדן, אלא לכל עם ישראל – לרבות לגמלאי משטרה ואנשי אקדמיה שהיו יכולים להעמיד את תכניותיו בפני ביקורת. לו היה הירש עובר מבחן ציבורי שכזה, הוא היה הראשון לצאת מכך נשכר, והמינוי שלו – שהתקבל במשטרה בזעם גלוי – היה מתקבל בכבוד, ואולי אפילו בציפייה ובהתפעלות.
ממשלת ישראל היא ממשלה נבחרת הפועלת בהתאם למנדט שקיבלה מהציבור. ההחלטות שלה מחייבות את אזרחיה. אבל זה לא אומר שלאזרחים האלה לא מגיע לדעת איך ההחלטות האלה מתקבלות.