רבות דובר על התנהלות משרד החינוך בתקופת משבר הקורונה. נדמה שלכל אדם בישראל יש דעה, חיובית או שלילית, על תפקוד משרד החינוך וכן על התנהלות המורים בזמן המשבר. בעוד רוב העיסוק, הן התקשורתי והן הציבורי, הוא בנושא החזרה לבתי הספר, נדמה שאיש לא מדבר על תחום נוסף שנמצא באחריות משרד החינוך והופקר לחלוטין בזמן הקורונה – הפנימיות וכפרי הנוער.
בישראל יש כ-31 אלף תלמידי פנימיות וכפרי נוער. כ-8,000 מהם נמצאים במה שמכונה "פנימיות רווחה" שנמצאות באחריות משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. ובעוד שפנימיות אלה נשארו פתוחות במהלך משבר הקורונה ואפשרו לרוב המוחלט של התלמידים להישאר במסגרת, בפנימיות וכפרי הנוער של משרד החינוך, שמכילים את רובם המוחלט של התלמידים, המצב אחר.
עם פרוץ משבר הקורונה, 21 אלף תלמידים - מתוך 23 אלף תלמידים הנמצאים במסגרת הפנימיות וכפרי הנוער של משרד החינוך - נשלחו לביתם, ביניהם אלפי ילדים בסיכון. בשל עתירה שהוגשה לבג"צ, הוחזרו כ-2,000 תלמידים, המוגדרים כתלמידים בסיכון גבוה, למסגרות באופן מידי.
בהחלטה הביזיונית לשלוח את התלמידים הביתה בעקבות המשבר, המדינה לא רק הפקירה את עתידם של הילדים שמוגדרים בסיכון על פי חוק, אלא גם את עתידם של אלפים נוספים, הנמצאים גם הם בסיטואציה קשה, אך לא בהכרח מוגדרים ככה על פי חוק (ילדים בפנימיות של משרד החינוך נמצאים שם מבחירה של ההורים או המלצות של משרד הרווחה, אך לא בהחלטת בית משפט).
איך אני יודע? כי אני בעצמי הייתי שם. מגיל 11 ועד גיל 15, הייתי תלמיד בפנימייה. במקרה שלי זה קרה בשל צרכים לימודיים, והפנימייה שבה למדתי לא הוגדרה כאחת המיועדת לילדים בסיכון גבוה, אבל גם בה ראיתי לא פעם מקרים קשים של תלמידים שבשבילם הבית היה הכל חוץ ממקום בטוח. ילדים שההורים שלהם היו מכורים לסמים, לאלכוהול, כאלה שההורים שלהם הזניחו אותם לחלוטין וכאלה שלא היה להם מה לאכול בבית.
אחד המקרים הקשים שאני זוכר הוא של תלמיד שהיה איתי בקבוצה, שבבית נתנו לו לאכול אוכל לכלבים בטענה שאין כסף לאוכל אחר. קשה לדמיין את זה, אבל המצב שנוצר בעקבות סגירת הפנימיות הוא שאותם תלמידים, שנשלחו לפנימייה בהמלצת משרד הרווחה אך לא בכפייה, נאלצים לחזור לאותה הסביבה שהמדינה המליצה להוציא אותם ממנה - אחד חוזר להורים מזניחים, אחד חוזר להורים נרקומנים ואחרת חוזרת להורים מכים. אם זה המצב אצל תלמידי פנימייה "רגילים", תחשבו באיזה גיהנום חיים בימים אלה התלמידים שמוגדרים ככאלה שנמצאים בסיכון גבוה.
הפנימיות מצילות חיים, החזרה אליהן תהיה קשה
השחרור של הילדים האלה הביתה יצר סכנה לא רק לילדים, אלא גם לחברה כולה. מה ילד בן 13 יעשה כשאין לו מה לאכול בבית? הוא ילך ויגנוב אוכל. מה יעשה ילד משועמם, חסר מסגרת וללא פיקוח? במקרה הטוב ישתה אלכוהול, במקרה הפחות טוב ידרדר לסמים ואלימות. וזה בלי להזכיר נערים ונערות שכבר מתמודדים עם התמכרויות שונות, הפרעות אכילה או סביבה אלימה.
מסגרת הפנימייה היא קריטית כמובן לילדים שנמצאים בסביבה מסוכנת, אבל היא גם מתפקדת כמסגרת שיקומית לילדים ונערים שהבית הוא לא מקום מסוכן בשבילם אך הם צריכים כלים שונים ורחבים כדי להשתלב בצורה נורמטיבית בחברה.
כעת, כשנראה שאנחנו מתחילים לצאת ממשבר הקורונה, המדריכים ואנשי הצוות בפנימיות וכפרי הנוער יצטרכו להתמודד עם אתגר לא פשוט בכלל: להחזיר את התלמידים למסגרת. רובם לא יוותרו בקלות על החופש שניתן להם
אני יכול להעיד מהמקרה שלי שהפנימייה הצילה את חיי. אם עד שהגעתי לפנימייה, הייתי בורח מבית הספר באופן קבוע ומסרב ללמוד, הרי שבפנימייה, באמצעות כלים טיפוליים ולימודיים רחבים שלא יכולתי לקבל בבית ובסביבה שגדלתי בה, עברתי תהליך שעזר לי להשתלב בלימודים ולהציל את העתיד שלי הלכה למעשה.
כעת, כשנראה שאנחנו מתחילים לצאת ממשבר הקורונה, המדריכים ואנשי הצוות בפנימיות וכפרי הנוער יצטרכו להתמודד עם אתגר לא פשוט בכלל: להחזיר את התלמידים למסגרת. רובם המוחלט לא נמצאים שם בכפייה אלא בהמלצת ההורים או בהמלצת משרד הרווחה וסביר שלא יוותרו בקלות על החופש הזה שניתן להם.
משרד החינוך כמובן מציג מציאות אחרת לפיה המדריכים בפנימיות נמצאים בקשר עם התלמידים. ואני שואל, אם כבר בתחילת שנות ה-2000, כשאני הייתי תלמיד פנימייה ותקציב המוסדות האלה היה משמעותי בהרבה (כשלוקחים בחשבון שינוי בעלות המחייה וכו'), היה קשה למדריכים לשמור איתנו על קשר בחופשות, אז אני ממש בספק שהיום, כשהתקציב קטן בהרבה ובעת משבר, זה אפשרי.
הזנחה מוחלטת של מי שצריך סיוע
אז מה בכל זאת אפשר לעשות? ראשית לנסות ללמוד מהטעות הפטאלית הזאת ולא לאפשר לפנימיות להיסגר. אם משרד הרווחה הצליח לעשות את זה עם הפנימיות שנמצאות באחריותו, הרי שגם במשרד החינוך יכולים להתאמץ קצת יותר. הדבר השני והלא פחות חשוב הוא לסייע לאותם תלמידים לצלוח את המשבר הקשה הזה, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה נפשית. הדרך לעשות זאת היא כמובן ביצירת אסטרטגיית יציאה ייעודית לפנימיות וכפרי נוער, שמתאימה למוסדות המאוד ייחודיים האלו ולנערים בהם הם מטפלים.
הפיכת המוסדות האלו לכאלה שיעמדו בהנחיות של משרד הבריאות אבל גם יספקו את הצרכים להם התלמידים זקוקים היא עסק לא פשוט ולא זול, שמחייב עזרה כלכלית. האם הפנימיות וכפרי הנוער יקבלו עזרה הולמת? אני פסימי. אם יש משהו אחד שהובהר לנו במשבר זה יותר מכל זה שאוכלוסיות מוחלשות וכאלה שלא שוות הרבה בכוח האלקטורלי זוכות להתייחסות אפסית מממשלת ישראל. כי הרבה יותר חשוב, למשל, להגדיל את כמות השרים בממשלה מאשר לעזור לאותם הילדים.