באמנות, כמו בכל דבר אחר בחיים, יש דבר כזה שאין דבר כזה. יש קווים אדומים (ולא רק על הקנבס) ויש גבולות שלא חוצים - הראשון זה התעללות. סבל זה לא אמנות, ולא משנה מה הפסיכופטים מבצלאל יגידו לך.
לא פשוט לי לכתוב את הדברים האלה, כי רגשותיי מעורבים. אני סטודנט שנה ג' במחלקת הצילום של האקדמיה לאמנות בצלאל, ובמהלך תקופת לימודיי נחשפתי לעולם חדש ומרתק שלא הכרתי. בזכות המפגש שלי עם המרצים והמרצות המרתקים והשונים התפתחתי למקומות אליהם לא הייתי מגיע אחרת. אבל אני חייב לדבר: מחר, במסגרת הגשות סוף השנה שלנו, תתרחש התעללות בבעלי חיים.
כל שנה חוזר אותו סיפור - סטודנטים משפדים דגים לקירות בשביל הניגודיות שבדבר, מאביסים אותם במזון למוות לשם האותנטיות, דוחסים אותם לתוך שקיות אינפוזיה. סטודנטית אחת הגדילה לעשות והכינה שלוש שמלות – אחת עם דגים כלואים, אחת עם גרבילים כלואים ואחת עם תוכים כלואים. מחר יביאו ציפורים בכלוב וישחררו אותן בחלל החדר הסגור. אתם תחליטו עם זו אמנות או טירוף או שניהם. מה שבטוח, זו התעללות. אבל הסטודנטים לאמנות לא רואים את הסבל שהם גורמים, אלא רק איך הצורה של החיות והסבל הזה משתלבים בחדר.
כשהצגתי את טיעוניי בפני ראש המחלקה הוא הבהיר לי שהוא אינו רואה כל פסול בעבודה הזו ובעבודות דומות. הוא רואה את האמנות בלבד ולא את הסבל. הסברתי לו שזה ניצול וזלזול, אבל הוא אפילו לא הניד עפעף. כנראה יש לו יפה נפש או שניים כמוני בכל מחזור והוא כבר למד לנפנף את הורסי השמחות. למעשה, היחס שלו אליי היה מזלזל. הוא נתן את ברכתו המלאה ואת אישורו למיצג ללא כל הסתייגות. לפני שנכנסתי למשרדו, שמעתי בחצי אוזן את המזכירה קוראת לי "יפה נפש", וכשנכנסתי היא הייתה מובכת כשאמרתי "כן, יפה הנפש הגיע קצת מוקדם לפגישה". למזלי, אני לא רואה בזה עלבון - זה עדיף מלהיות מכוער נפש.
כמו עצירים בשב"כ
מחר, מבעד למחסום שקוף פשוט, נעמוד ונראה ציפורים מנותקות מכל מה שטבעי להן. שבויות בתוך חלל, מיוצגות כאובייקטים ומשמשות למטרה אגואיסטית. את מסע הזוועות, שאנו בני האדם מתקשים להבין רגשית וגופנית, הן יתחילו עוד הרבה לפני כן. הציפורים מובלות לגלריה בכלוב, בתוך רכב, מטולטלות הלוך ושוב בחושך מוחלט כאילו היו פצצות מתקתקות במרתפי השב"כ.
זו זכותה הטבעית של ציפור לעוף בחופשיות, ללא מגבלות וגבולות, לא משנה אם היא נולדה בטבע ונשבתה או נולדה בשבי. היצורים המדהימים הללו לעולם לא חיים לבד. ציפורים מנקות את הנוצות אחת לשנייה, משחקות ומשתתפות בחובות דגירת הביצים. וכשהן מאבדות לרגע את הלהקה בטבע הן צווחות בפראות ובפאניקה. המאסר בכלוב גורם להן להתפרצויות זעם ומעורר שינויי מצבי רוח קיצוניים. ציפורים רבות צועקות, מורטות לעצמן את הנוצות ומנקרות את עצמן עד זוב דם.
בשחרורן לחלל חדש, הציפורים נכנסות לחרדה. כשיגיעו לחלל המיצג, הן יתמקדו במטרה היחידה עבורן וינסו לברוח מהכלא הבוהק בכל מחיר - במקרים רבים זה גם יעלה להן בחייהן. הציפורים יעופו במהירות היישר לחלון או לדלת הזכוכית, מהם מגיע האור המוכר של השמש, וזה אף פעם לא נגמר טוב. הן ייפצעו קשות או ימותו במקום. מזל שצריך להחזיק את התערוכה הזו רק 40 דקות. בשביל חלקן אלה 40 דקות יותר מדי.
ככל שהזמן עובר והאנושות מתקדמת, אנחנו מבינים שאין יותר מקום להתייחסות הזו לבעלי חיים כחפצים דוממים הקיימים אך ורק לסיפוק צרכינו ותשוקותינו. אולם נראה כאילו הבנה זו פסחה על עולם האמנות, באמתלה האנכרוניסטית והלא מוסרית שלא ניתן להציב מחסומים לאמנות. זו טעות להאמין שאין או לא היו גבולות לאמנות. האמנות תמיד הייתה מראה לרבדים העמוקים ביותר של החברה. מותר לאמנים לגעת בשטח המוסרי האפור, אבל לעולם לא לחצות אותו.