יש לי בקשה: נסו לקרוא את הטקסט שלפניכם בלי דעה קדומה, ותוך שאתם מנטרלים את ״האוטומט״ שמתייחס לכל אמירה על פי הדובר שמשמיע אותה ולא על פי תוכנה. נכון, זה קשה, אבל עשוי להפתיע ובעיקר להוביל לדו-שיח חדש. החברה הישראלית זקוקה לו בדחיפות.
לאף אחד מאיתנו אין מונופול על האמת ואין מונופול על החוכמה. לכל אחד מאיתנו יש דעה. אין דעה ״נכונה״ ו״לא נכונה״. דעה היא כמו דף פייסבוק - לכל אחד יש אחת. זה לא מפחית מכבודה של הדעה ולא אמור להפחית את האמונה שלנו בצדקתנו. על אף שכאמור אין דעה ״צודקת״ יותר מרעותה, ולמרות שדעה היא רק דעה ואינה ״אמת מוחלטת״, עלינו להיאבק על דעותינו כאילו היו כאלה. זו מהותה של הדמוקרטיה.
מצד שני, תמיד יש צד שני, שחושב הפוך מאיתנו ומאמין בצדקת דרכו. בניגוד לאמונה המקובלת והחלולה ש"עובדות מדברות בעד עצמן", העובדות הן אילמות. הן מעולם לא דיברו ולעולם לא ידברו. מי שמדבר הם בני אדם שמדברים בשמן ומשתמשים בהן כדי להוכיח את צדקתם.
כל אדם מתבונן על העולם ממקום הימצאו. לכולנו יש דעות על הנעשה כאן, וברוב המקרים אנחנו מפרשים את העובדות ע״פ אמונתנו. זה היה אמור להיות הפוך - העובדות היו צריכות להשפיע על המסקנות - אבל אצל רובנו זה לא עובד כך. אנחנו מפרשים את העובדות על פי דעותינו.
התוצאה ידועה לכם - כמעט בלתי אפשרי לנהל דו-שיח בחברה הישראלית. כל צד דבק בעמדותיו ומגייס את "העובדות" למטרותיו, וכל התרחשות מתפרשת מיד על פי הדעות שבהן מחזיק המתבונן, ימין או שמאל. כמעט כולנו בוחנים ושופטים אנשים לא על פי אמות מידה של ״ראוי״, אלא על פי המחנה אליו הם משתייכים.
בנוסף, רבים מאיתנו מאבדים את האמון בהנהגה בפרט ובפוליטיקה בכלל. התרגילים והשקרים של הפוליטיקאים מגדילים את הניכור של הציבור. אל תזלזלו; מה שהתרחש כאן בתקופה האחרונה מדרדר את האמון במערכת, והוא מבוא לאסון לאומי.
מחלוקות הן נשמת אפה של כל חברה. ויכוחים, אפילו מרים, חשובים לקיומה. גיוון הוא מצוין. אז מה עושים? קובעים נורמות וקובעים כללי משחק חדשים.
הכללים
כללי המשחק פשוטים יחסית. אפשר להסכים, למשל:
- שלא כל מי שלא חושב כמוני הוא גזען, פשיסט או בוגד. כולנו אוהבים את מכורתנו. כן, גם המתנחלים, גם השמאלנים וגם הערבים. וכן, המדינה הזו שייכת גם להם, כמו ליתר אזרחיה.
- שהבעת דעה - כל דעה - היא זכות בסיסית. נגן בלהט על זכותו של כל אדם להשמיע את דעתו, גם אם אנחנו מתנגדים לה בכל נימי נפשנו.
- שאין לפסול שום דעה בשל מוצאו, מינו או אמונותיו של אדם, אלא אם היא הפרת חוק מפורשת (ומי שקובע אם החוק הופר זה לא אתם, אלא מערכת אכיפת החוק).
- שבמסגרת הבעת הדעה נהיה חדים וחריפים, אבל לגופו של עניין ולא לגופם של אנשים או קבוצות באוכלוסייה.
- שאסור להסית ואסור לנבל את הפה גם כאשר הדם רותח.
- אפשר להמליץ פה גם על שורת צעדים מעשיים. למשל, שנמחק כל קללה, תגובה אלימה או מסיתה מהרשתות החברתיות. שכלי התקשורת יתלהבו פחות מאמירות קיצוניות שזוכות היום לתשומת לב רבה מדי.
מדינה בלי קונצנזוס
העניין השני שעלינו להסכים עליו – קביעת הנורמות הראויות לחברה הישראלית - סבוך הרבה יותר. אדם לא יכול להתקיים ללא חוט שדרה, וכך גם חברה. הנורמות הן "עמוד השדרה" של החברה. הנורמות הן בדרך כלל הכללים הלא-כתובים המבחינים בין רצוי ולא רצוי, בין מקובל ללא מקובל. בגלל שהחברה שלנו שסועה, אין לנו עוד מערכת נורמטיבית המקובלת על כל מגזריה. המקרה של החייל שירה והרג את המחבל בחברון רק חידד את היעדרו של הקונצנזוס הנורמטיבי. גם דו"ח מבקר המדינה האחרון בפרשת ביביטורס גם הוא דוגמא להיעדר נורמות. ראוי היה שנבחר ציבור לא יקבל טובות הנאה מאנשים פרטיים, ללא קשר לזהותו הפוליטית. רבים נחלצו להגנתו של ראש הממשלה, ובכך דרסו נורמה חשובה.
נורמות מגזריות דווקא יש לנו בשפע - למשל, קודי התנהגות ולבוש שונים בחברה החרדית ובחברה החילונית. ברם, הנורמות הלאומיות נשחקו עם השנים. אם לא נסכים על הנורמות ועל כללי המשחק, החברה הישראלית עלולה להתפרק. החתירה לקונצנזוס חדש היא משימה לאומית חשובה. זו אולי המשימה החשובה ביותר לעת הזו.
מיקי רוזנטל הוא חבר כנסת מטעם סיעת המחנה הציוני