יש משהו מרתיח בסיפור של נעמה יששכר, שנגזרו עליה 7.5 שנות מאסר בכלא הרוסי לאחר שנתפסה בשדה התעופה במוסקבה עם 9 גרם חשיש. הוא נובע מכך שכל כך קל להזדהות איתה. היא נראית "משלנו". היא בגילי, גרה לא רחוק ממני ויש לנו כמה חברים משותפים. אולי אפילו יכלנו להתחבר?

אבל נעמה שכל כך קל להזדהות איתה, ששירתה בצבא, אחת משלנו, בשר מבשרנו, נזרקה לכלא במדינה זרה במשפט מכור על עבירה שרבים מאיתנו בכלל לא רואים כפשע. הכל חלק ממשחק דיפלומטי בין מעצמות שנועד ללחוץ על ישראל לשחרר פושע אמיתי. והיא, הקטנה סובלת ממנו. ואף על פי כן, למרות הצער, למרות הכאב – אסור לנו לעסוק בפרשה, ויש לכך שתי סיבות: הראשונה היא עניין של חשיבות והשנייה היא עניין של מוסר.

עם כל הצער, כל הכאב וכל ההזדהות, הסיפור של נעמה הוא דוגמה מדהימה להתמקדות השיח הציבורי בטפל. כן, זה יהיה כואב מאוד אם היא תירקב בכלא הרוסי, אך זו אולי אחת הבעיות הכי קטנות שלנו כמדינה. בכל שבוע שאנחנו עוסקים בפרשה נהרגים אזרחים כתוצאה מהאלימות במגזר הערבי, בכל יום שאנחנו עוסקים בפרשה מתים אזרחים כתוצאה מתאונות דרכים וכמעט כל שעה שאנחנו עוסקים בפרשה מתים אנשים כתוצאה מזיהומים בבתי החולים.

אבל לא רק מוות הוא חשוב - האם המקרה של נעמה הוא תירוץ להתחמק מלדון בעניינים יום-יומיים כמו הכישלון של תכנית מחיר למשתכן, מחירי הפירות והירקות, הזמן בפקקים, או אפילו נושא "משעמם" כמו הגירעון התופח שיתבטא בסופו של דבר בהעלאת מיסים או בקיצוץ בחינוך, בבריאות או בביטחון?כמה שמצער הדבר – העוול שנעשה לנעמה הוא הדבר הכי פחות חשוב בסדר היום הציבורי.

אבל גם אם היינו משלימים עם היפוך היוצרות הזה בין עיקר וטפל, אסור לנו להשלים עם העיסוק בעוול הזה מבחינת מוסרית. כל עיסוק בכליאתה של נעמה כמוהו כיריקה בפרצופה של המדינה. כל עיסוק שכזה הוא חיזוק הנבל הרוסי והחלשת הקורבן הישראלי. כל דקת מסך בתקשורת, כתבה בעיתון, תמיכה של פוליטיקאי היא כלי בידי הרוסים אל מול מדינת ישראל. כלי המקשה על משא ומתן להחזרתה הביתה במהירות ובבטחה. כלי היוצר תקדים מסוכן בכל סיטואציה דומה בעתיד.

תארו לכם שנענה לדרישה כלשהי של הרוסים. מה ימנע מהם לשתול לכם קנאביס בתיק בפעם הבאה שהם יצטרכו משהו מישראל ואתם במקרה תעברו בשדה התעופה במוסקבה?

כישראלים כבר יש לנו ניסיון בסיטואציות דומות, כך למשל בעסקת שליט, שבה הלחץ האזרחי להחזרת החייל השבוי גרם לעסקה ב"מחיר" מופקע של יותר מ-1,000 איש שמאז שהשתחררו היו מעורבים ברצח עשרה ישראלים ופציעה של רבים נוספים. 

אני מבין כמה זה קשה. כמה פעמים שמענו "עשיתי כמיטב יכולתי", חונכנו שעשייה היא הפתרון לכל בעיה. קשה לנו להשלים עם חוסר מעש. זה מתסכל, זה שורף מבפנים. זה לא הטבע שלנו. אבל בדיפלומטיה, כמו בעסקים, לפעמים הדבר הטוב ביותר הוא פשוט לא לעשות כלום. ואת הדיפלומטיה צריך להשאיר לדיפלומטים. ראש הממשלה, שר המשפטים, שר החוץ ומשפחתה של נעמה צריכים לעסוק בכך. אבל לנו? לנו אסור אם אנחנו רוצים לעזור לה להשתחרר.

הכותב הוא כלכלן הכותב בעמוד הפייסבוק וערוץ הטלגרם "לו הייתי שר אוצר".