ביום שישי האחרון יצאתי להשלמות קניות לשבת. כל מה שרגע לפני שבת אסור לוותר עליו ועוד כמה מותרות, ככה שיהיה מתוק. הסתובבתי במרכז הקניות וראיתי מאות אנשים, אולי אלפים. הקורונה עשתה עלייה לארץ לפני שלושה חודשים ולפי המראות ברחוב הישראלי, היא כבר בדרך לחזור למקום מוצאה. לפני שבת, וגם ביומיום, אנחנו רואים יותר ויותר אנשים שיוצאים ומסתובבים וחוזרים לשגרת חייהם.

אבל יש אוכלוסייה אחת שלא רואים ברחובות. גם לא בחנויות, מסעדות, בסוּפרים ואפילו לא בקופת חולים. כמעט ולא מבחינים בכך, קל שלא לראות אותה, את אותה אוכלוסייה שגם בימים כתיקונם היא כמעט שקופה: אוכלוסיית הקשישים. הם עדיין בבידוד, כשאנחנו כבר יצאנו לחופשי וחוזרים לשגרה, שחלק ממנה היא התעלמות בוטה מהם - מאלה שבנו את המדינה ובזכותם אנו פה, מאלו ששרדו את התופת והזוועות של השואה ועשו הכל כדי לעלות לארץ הקודש.

בישראל 2020 ישנם כ-200 אלף ניצולי שואה, כרבע מהם מתחת לקו העוני. מבקשים פת לחם, קצת חום בימים קרים וחברה לשתף במה שעובר עליהם. אך אותם ניצולי שואה, יחד עם עוד מאות אלפי קשישים בישראל, לא יכולים כעת לצאת, לפגוש בזוג עיניים אקראיות, לנשום אוויר צח. הם עדיין בבידוד ובעיקר בבדידות נוראית.

ומה יותר גרוע, האם מישהו יודע להכריע? האם בדידות או קורונה, מה יותר פוגע? מה יותר קטלני? בתקופת היותי קצין בכיר בחיל האוויר, אמרו לי תמיד "תשתמש במחקרים", ולקורונה כבר יש סטטיסטיקות, מספרים וממצאים. אבל לגבי בדידות, פחות. אך גם בדידות מסוכנת, מסוכנת מאוד. אולי אפילו מסוכנת יותר.

מה הכנסת יכולה לעשות ומה אתם יכולים לעשות 

אני לא מדבר רק על ההיבט הנפשי והפגיעה הקשה ברוח, אלא על סיכון פיזי ממש. הרי אותם קשישים מבודדים ובודדים לא מסוגלים לבשל לעצמם אוכל חם וגם לא רוכשים אוכל במסעדות. התפריט שלהם בסיסי מהיותם לבד וללא יכולת לצאת לעולם, ומהעובדה שרבים מהם עניים. 

וכעת, עת הקורונה, מספר הפניות לארגון שבראשו אני עומד, "לחיות בכבוד" עולה באופן דרמטי. כל יום עשרות קשישים וניצולי שואה מבקשים לקבל אוכל חם, יחס חם וחיבוק חם (וירטואלי). ניתן ממש להרגיש בקולם כמה המצב קשה ולא שגרתי. עבור מי שאינו קשיש, שגרת הקורונה לא נוראית בדרך כלל ואפילו די בסדר: "שגרנולה" זה השם שנתנו לה, חמוד כזה. אבל עבור אותם קשישים אין כאן שום דבר חמוד.

זה הזמן הכי קריטי עבור ממשלת ישראל הנכנסת להתחיל טיפול מיידי באותם ניצולי שואה וקשישים, לכנס בדחיפות את ועדת הרווחה ולהעלות לסדר היום הדחוף את מצבם הבריאותי והנפשי בצל הבידוד הכפוי. למצוא פתרונות ולהעביר כספים לטיפול מיידי, אחרת לא יהיה כבר במי לטפל.

אגב, גם אם לא יגיע גל שני, הקשישים וניצולי השואה שבאוכלוסיית הסיכון הגבוה ביותר, יישארו עוד זמן רב בבידוד. על כן, חייבים להוציא אותם ממנו, גם אם רק בצורה מחשבתית ולא פיזית. כך לדוגמה, ניתן לעשות פעילות יצירה עם הילדים ולכתוב מכתב שבו תשאלו אם הם צריכים עזרה או משהו ספציפי ותשימו להם אותו מתחת לדלת. הפתק המקושט לכשעצמו יסב להם אושר וייתן להם המון, וברוב המקרים אותו קשיש לא יבקש דבר, אולי רק עוד פתק מצויר. חפשו סביבכם את השכן שפתאום אינכם רואים ודפקו על דלתו, התרחקו מעט, ותשאלו אותו מה שלומו. תתפלאו לדעת כמה זה משמעותי.

במילים אחרות, מודעות ורגישות סביבתית זה כל מה שנדרש בשביל להוציא את הקשישים האלה מהבידוד, בלי להוציא אותם מהבית ולחשוף אותם לסביבה המסוכנת כעת. עכשיו זה הזמן לפעול כדי לשמור עליהם עד יעבור זעם. ויפה שעה אחת קודם.

הכותב הואו מייסד ומנכ"ל ארגון "לחיות בכבוד" שמספק ארוחות חמות לניצולי שואה.