חודשיים לפני הלידה הלכתי לקורס הכנה להנקה. מאוד רציתי להניק. חשבתי אז שמדובר במתנה הגדולה ביותר שבתי יכולה להעניק לי, ובהתאם אני אוכל להניק לה. או אותה. אלא שבזמן שאני למדתי תנוחות, אלוהים תכנן לי דברים אחרים.
בסוף זה קרה גם לי: ילדתי תינוקת קטנה להפליא. בלילות בבית החולים התעוררתי כל שלוש שעות להניק. כלומר, ניסיתי להניק. כל ניסיון ארך שעה וחצי, ובדיעבד התברר שהקטנה לא שתתה דבר, סתם מצצה. אני סבלתי מכאבים ומפציעות פטמה שמוטב שלא נרחיב את הדיון עליהן כרגע. ואם זה לא מספיק, הרי שהקטנה שישבה שעה וחצי על דדיי נותרה מורעבת, ונאלצה ללגום מיד לאחר מכן ממזון השטן – הלוא הוא תחליף החלב ההרסני והמושחת.
בלילה האחרון, לפני השחרור הביתה, אמרתי לאחיות שאני מבקשת שלא יעירו אותי בשלוש בלילה להנקה, ובמקום זאת שייתנו לה, שימו לב, תחליף חלב. האחות הביטה בי במבט נוזף משל הייתי אמא מכה: "למה? הילדה צריכה את הציצי שלך!" אמרה בביקורתיות ושיפוטיות אכזרית. אבל אני הייתי צריכה שינה. לפחות אחת רציפה. הייתי אחרי לידה לא קלה, רגע לפני החזרה הביתה. הידיעה שלא אשן מעתה ועד לכמה חודשים הקרובים הבעיתה אותי, וכל שרציתי היו חמש שעות רציפות. רק אחרי דיון לא קצר ולא פשוט שהותיר אותי אכולת מצפון, היא הואילה בטובה לתת לקטנה תחליף שהשקיט אותה לשלוש שעות נוספות.
רוצה מטרנה? תחתמי פה, פה ופה
והנה מגיעה לה הצעת חוק חדשה שאומרת: לא עוד. מעתה כל תחליפי החלב יוצאים מבית החולים. לא עוד מסירת דוגמיות – אנחנו רוצים רק נשים יונקות. ומי שתתעקש על מזון אבקתי – תתבקש להעביר בכתב את דרישתה לתינוקיה. ובמקום שחברות כמו סימילאק ומטרנה יעבירו מזון לבית החולים בחינם, כעת בית החולים ייאלץ לשלם עבור כל מנה שכזאת.
ולמה זה? לדברי ההצעה, זו הדרך נכונה להעניק לנו היולדות את זכות הבחירה. לטענתם העובדה שנמסרות דוגמיות ללא פיקוח ורסן בבתי החולים למעשה מבלבלת את היולדת הטריה שטרם החליטה האם ברצונה להניק או שמא למזוג אבקה לבקבוק של הפעוט.
בולשיט. כן, בולשיט אחד גדול.
יולדת היא לא בובה על חוט. נשים שרוצות להניק יילחמו בשיניהן. ואלה שלא, פשוט לא. הדוגמיות הללו הן לא מה שיפיל אותנו לאבדון. נהפוך הוא, לעתים, כמו במקרה שלי, הן יכולות לבוא לעזר. עם כל הכבוד לחלב אם - ויש בי כבוד גדול - מוטב שנרד כולנו משטיפת המוח הארורה הזאת. נשים רבות רוצות ולא יכולות, כי הן עברו ניתוח קיסרי, כי הן לוקחות אנטיביוטיקה, כי הן פיתחו דלקת קשה או כי הן פשוט עייפות.
אחרי הלידה אנחנו צריכות בעיקר חמלה והבנה, לא מבטים מצקצקים ופטיש שיכה בנו וידרוש ממנו להניק יומם וליל, ובטח שאנחנו לא צריכות להתחיל לחפש עפרון ודף כדי להגיש בקשה מזורגגת בכתב לתחליף חלב. זה נראה לכם הזמן האידיאלי להקשות עלינו בביורוקרטיה?
למדו אותנו להניק
אם כל כך חשוב שנלמד להניק, למה שלא יתנו לאחיות זמן והכשרה לשבת עם כל יולדת וללמד אותה להניק? אולי במקום שאחת כמוני תשב שעה וחצי לבד בתינוקיה בלי לדעת אם התינוקת מוצצת או יונקת, תתפנה אחת האחיות לנסות ולבדוק מה לעזאזל קורה שם? למען האמת, דווקא ניגשה אליי אחות. הייתי מתוסכלת, עייפה וכואבת, וחשבתי שהיא באה לעזור לי. אבל היא רק הסבה את תשומת לבי לכך שאני יושבת שם יותר מדי זמן, ועוד מעט מגיעה כבר ההנקה הבאה ומוטב שאזדרז. חמודה זאת לא מילה.
בשורה התחתונה - הוצאת תחליפי החלב מהתינוקייה לא יעודדו נשים להניק. הפיתרון הוא עמוק יותר, והוא מגיע בחינוך, בזמן ובאנשים. הקורבנות של ההצעה יהיו אותן נשים שלא מצליחות להניק, שיצטרכו לשלם בייסורי מצפון נוספים. אם הצעת חוק מסרבלת, מיותרת ומכאיבה זו תתקבל – נדמה לי שמוטב לכולנו ללדת בבית.