כל זאת עוד לפני שדיברנו על הנתונים הכלכליים גרידא – אשר להם מודע פישר הרבה יותר טוב מאיתנו. המצב לא משתפר כי אם רק נהיה גרוע יותר - ופישר – כמו ספורטאי מקצועי ומיומן – מבקש לפרוש בשיא.
שר האוצר משמש כחותמת גומי
מאז הודעת הפרישה המפתיעה שמענו ספינים רבים על כך שבנימין נתניהו השתעשע ברעיון למנות את פישר לתפקיד שר האוצר בממשלתו החדשה. גם אם הדברים נכונים – ואני מאמין שאינם נכונים בהכרח משום שתוצאות הבחירות בין כה וכה יצרו לנתניהו בעיה של ממש בתכנון חלוקת התיקים – הרי שלא היה כל סיכוי שפישר, אשר רגיל לשמש כסמכות מקצועית עצמאית, היה מקבל על עצמו את התפקיד. ולא בכדי.
מבין ארבעת התיקים היוקרתיים שיכול ראש הממשלה לחלק – הביטחון, החוץ, החינוך והאוצר – האחרון הוא גם הבעייתי ביותר שכן מדובר בתפקיד כפוי טובה שהמחזיק בו לעולם לא יזכה לעדנה ואהדה ציבורית. הסיבות לכך רבות: החל מהעובדה שכמעט תמיד יידרש המשרד ליישם קיצוצים ושר האוצר הוא זה שעומד בחזית וסופג את האש – על אחת כמה וכמה בעת הזו, וכלה בעובדה ששר האוצר משמש על פי רוב כלא יותר מחותמת גומי של אגף התקציבים אשר מתווה את אופן חלוקת העוגה בפועל. פישר לא היה נכנס לבור הזה.
בשלהי שנות ה-70 וראשית ה-80 כיהן בישראל שר האוצר יגאל הורוביץ אשר זכה לכינוי "יגאל אין לי" משום שסירב באופן גורף כמעט לכל בקשת תקציב שהגיעה למשרדו. סטנלי פישר לא היה רוצה להיזכר בתור "סטנלי אין לי".
יובל שטייניץ שילם את המחיר
לשתי הבעיות העיקריות הללו נוספה בקדנציה האחרונה של נתניהו בעיה נוספת: ראש הממשלה מינה את עצמו לשר העל לאסטרטגיה כלכלית. זוהי כמובן זכותו המלאה והלגיטימית אך מבחינה פוליטית עושה רושם שההשלכות הברורות – כנפיו של שר האוצר מקוצצות – בטח בהשוואה לנגיד. יותר מכך, עושה רושם כי מבחינתו של ראש הממשלה – כל הדברים הטובים הקשורים בכלכלה הישראלית ראוי שייוחסו לו בעוד שאת הדברים הפחות טובים ניתן לייחס למי שממלא את התפקיד המינסטריאלי הרשמי.
עדות לדינמיקה הזו ולחוסר האהדה המופגן כלפי שטייניץ ניתן לראות בין היתר במיקום הנמוך לו זכה שר האוצר היוצא בפריימריז שנערכו בשורות הליכוד (17) וכמובן למקום הסופי אליו נדחק ברשימה המאוחדת של הליכוד ביתנו – 24. לא הישג מרשים במיוחד עבור שר אוצר מכהן – תפקיד המהווה על פי רוב במדינות דמוקרטיות אחרות בבחינת מקפצה לתפקיד הפוליטי המשמעותי ביותר – זה של ראש הממשלה. יובל שטייניץ שילם את המחיר – אך לזכותו של נתניהו ייאמר ששר האוצר שלו היה מודע לתעריף מראש.
על אף העובדה שבנימין נתניהו אמר בימים שלפני הבחירות את מה שהציבור רצה לשמוע – בשורה על כך שלא יוטלו מיסים חדשים, הרי שבפועל סביר להניח שהם אכן יוטלו כיוון שכל המומחים העוסקים בנושא מעריכים כי אין מנוס מצעד דומה. אחרי הכל איך סוגרים גירעון של 39 מיליארד שקלים? קיצוץ בתקציב משרדי הממשלה לא יספיק.
התקופה הקרובה תהיה לכל הדעות תקופה לא פשוטה. אנחנו אמנם עוד לא יוון וספרד, ובמקרה הזה יובל שטייניץ צודק – אך ההשוואה אינה רלוונטית משום שהעובדה שהמצב המאקרו-כלכלי של ישראל לא כל כך בעייתי אינו מעיד על כך שמצבם האישי של כל אחד ואחת מאזרחיה טוב גם הוא. כאשר עוגת התקציב מתחלקת באופן לא נורמטיבי וכזה שמאפשר לשכבות אוכלוסיה שאינן תורמות ומסייעות לקידומו של המשק – לחיות על חשבון אלו שעובדים מבוקר עד ערב ועדיין מתקשים לסגור את החודש – הרי שברור כי משהו חייב להשתנות.
כל עוד זה לא יקרה נמשיך לשמוע השוואות ליוון וספרד משר האוצר. כאשר השינוי המיוחל יגיע – תוכלו לסמוך על ראש הממשלה אשר ינכס לעצמו את הקרדיט. למען הסר ספק בנימין נתניהו לא המציא את השיטה – מקיאוולי כתב על כך עוד במאה ה-16.
מינוי מקצועי למשרד האוצר הוא רעיון מבורך
פישר אמנם כבר לא יגיע למשרד האוצר, אך על רקע חלוקת התיקים הממשמשת ובאה נכון יהיה לבחון מינוי מקצועי ולא פוליטי לתפקיד הרגיש. מינוי מסוג זה אמנם ירגיז כמה משרי הליכוד-ביתנו שהתרגלו ליוקרה המיניסטריאלית, אך גם יעורר אמון בכלכלה הישראלית. שר אוצר מקצועי לא יהיה נתון לגחמות פוליטיות רגעיות ובמובן הזה הוא יוכל להתמקד – לטוב ולרע - בביצוע העבודה שלשמה הוא הגיע.
מעבר לכך, מינוי מקצועי שאינו קשור כהוא זה לפוליטיקיות הפנימיות של משרדי הממשלה יוביל לכך שהאדם אשר יקבל על עצמו את התפקיד יוכל לבצע רפורמה מקיפה במשרד האוצר ולא להיות חותמת גומי. השינוי שיוביל – אם וכאשר – יבטיח כי בפעם הבאה לא נגלה ביום בהיר אחד כי הגירעון הממשי כפול בפועל מהיעד המקורי שנקבע.
כך או כך, אם וכאשר החלטה דומה אכן תקרום עור וגידים, את השינוי העיקרי יצטרך לבצע בנימין נתניהו אשר ייאלץ להבין ולהפנים את העובדה ששליטתו במשרד האוצר לא תהיה עוד אבסולוטית. מינוי מקצועי יכול להיות צעד נוסף בדרך ליישום ניצני השינוי של שיטת ממשל – יהיה זה צעד אמיץ ונכון – אך נדמה לי כי התרגלנו כבר לכך שהכלל המנחה במציאות שלנו הוא כמה נכון – ככה פחות ריאלי.