>> לתוצאות מדגם "הבוחרים הצעירים"
הם שאלו את כל השאלות הנכונות, הם התווכחו, הם הקשיבו ולפעמים הם גם צעקו. כי הם מבינים שזה החיים שלהם. הם יודעים שהעתיד הוא המקום שבו יבלו את כל חייהם, אז מאוד אכפת להם. חשוב להם שכולם ישאו בנטל, ולא רק הם.
כואב להם כשהם רואים איך ההורים שלהם, ששניהם עובדים, לא מצליחים לגמור את החודש. אכפת להם מהציונים שלהם, אבל הם מרגישים שבכיתות הגדולות האלה, מול אימת הבגרויות, אף אחד לא רואה כמה קשה להם, והם רוצים יחס אישי גם בבית ספר גדול.
מתברר שהצעירים האלה, שמסתובבים בינינו עם אוזניות ונראים כאילו הם לא שומעים – הקשיבו טוב מאוד. הם רואים איך המדינה הזו מתנהלת. הם רואים איך חלק מהעם לא משחק את המשחק, לא מתגייס, לא עובד, ועדיין מקבל מה שהוא רוצה.
הם רואים איך הפוליטיקאים שלהם משחקים כיסאות מוזיקליים, מחליפים מפלגות כמו גרביים, ודואגים רק לעצמם. לכיסא שלהם. הם רואים איך המצב הכלכלי מדרדר, איך פניו של אבא שלהם נחרשים בקמטי דאגה, ואיך אמא אומרת להם, כשהם מבקשים משהו, "אולי בחודש הבא".
הם לא רוצים את המדינה שלהם כזו, והם לא רוצים את הפוליטיקה שלהם כזו. הם רוצים משהו אחר והם רוצים אנשים אחרים, כי הם לא מאמינים לפוליטיקאים הישנים, הם לא מוכנים לשחק את המשחק הזה שבסופו כלום לא קורה והכל נשאר אותו דבר.
הם ממש לא אדישים, הם פשוט לא מוכנים לקבל את החוקים הישנים. הם צעירים, החיים לפניהם, והם לא מוכנים לוותר על האפשרות שהחיים שלהם יום אחד יהיו טובים. הם מסתכלים מסביב ויודעים שיכול להיות כאן טוב. הרבה יותר טוב.
הם מבינים שחייבים לשנות, ולכן הם בחרו את האנשים שבאו לשנות.
הם מבינים את הדבר הכי חשוב, שיש עתיד.
וש"יש עתיד".