הרוב הדומם חייב להתחיל להרעיש

מזה שנים אחדות שאני מייצג מתוקף תפקידי את העיר שלנו בפני אנשים מחו״ל, ותמיד אני בוחר להתמקד בכך שתל אביב יפו, על כל גווניה, היא בירת הדמוקרטיה של ישראל. מגדלור של סובלנות ודוגמה לפניה היפות של החברה הישראלית. לעיתים אני נתקל בציניות, בתגובות כמו ״בועה״ או ״מנותקת״, ותמיד הודף תגובות אלו בדוגמאות רבות הממחישות את חשיבותה של העיר ואת תרומתה לחברה הישראלית. אבל התקופה האחרונה מעמידה את טענותיי בדבר סובלנותה למבחן לא פשוט.     

נכנסתי לחנות נעליים השבוע לחפש כפכפים. היו שם מוכר ומוכרת צעירים, אולי בני 19, אבל במהלך חצי השעה ששהיתי בחנות רק המוכרת דיברה עם הלקוחות. המוכר לא פצה את פיו. בסוף, מפאת חוסר היכולת של המוכרת לטפל בכל מי שהיה בחנות פניתי למוכר הצעיר בקופה וביקשתי ממנו עזרה. הוא ענה לי כמעט בלחישה והבחנתי שהמבטא שלו ערבי. אני מניח שמדובר בצעיר יפואי. הבנתי שהוא חושש שישמעו את המבטא. פה בתל אביב. זה היה רגע עצוב מאד ובעיקר מדאיג. דוגמאות כאלו יש אינספור, אבל אסור לנו לתת להן להמשיך לקרות. 

החוסן שלנו כעיר תלוי ביכולת שלנו למלא את תפקידו של מטרופולין אמיתי. כזה שמאפשר לכל אחת ואחד ללבוש מה שהם רוצים, לצרוך מה שהם רוצים, לומר מה שהם רוצים ולהיות מי שהם רוצים. אין נכון או לא נכון. יש מקום להכל. ובלבד שזה נעשה בתוך הגבולות של שיח דמוקרטי וללא אלימות או הסתה. ומי שרוצה לאתגר את הקביעה הזו יתקל בקבוצה גדולה בהרבה מהרעש היחסי שהיא עושה ברשת או ברחוב. העיר הזו תהיה חופשית וסובלנית ומכילה, והיא לא תקבל אלימות

אסור לנו להבליג

הוויכוח פה הוא לא בין ימין לשמאל. הוויכוח הוא בין אלו שעוד מבינים את חשיבותו של חופש הביטוי, של סובלנות, של הגנה על מיעוטים ושל חירויות הפרט, לבין אלו ששכחו שאלו עקרונות יסוד שבלעדיהם דמוקרטיה אמיתית איננה יכולה להתקיים. אין לי צל של ספק שהקבוצה הראשונה היא גדולה באופן מובהק מהשניה. רק שעד לא מזמן היה ברור לה שהעקרונות האלו הם מובנים מאליהם ולכן היא נדרשה להרעיש הרבה פחות מהשניה. אבל החודש האחרון הבהיר שלא כך המצב, העקרונות האלו אינם ברורים לכולם ולכן יש להגן עליהם בכל מחיר, והקמפיין שהעלנו השבוע בעיר- ״לא להסתה, לא להתלהמות, לא לגזענות״ הוא יריית פתיחה בתהליך דרמטי של איחוי שעלינו לעבור.

אנחנו צריכים לעסוק בנושא הזה בהרחבה בבתי הספר שלנו ולקיים אירועים במרחב הציבורי שיעודדו ויעמידו במרכזם את ערכי הסובלנות, השיויון וחופש הביטוי. ואסור לנו להבליג יותר בשום מקום. לא ברשת ולא מחוצה לה. אין מנוס מלהקדיש את התקופה הקרובה לחיזוק ערכים שנדמה היה לנו שצרובים עמוק מספיק בתודעה הקולקטיבית שלנו עד שאין צורך לעסוק בהם בכלל.

ביום הזיכרון השנה נאמתי בטקס של בית הספר בו למדתי, א.ד. גורדון. סגן רועי פלס ז״ל, שנהרג בעזה, היה שם בקהל. אמרתי שהחובה המוטלת עלינו, החיים, היא לוודא בכל יום ביומו שאנחנו עושים כל שביכולתנו בכדי שהמדינה שהעניקו לנו חיילי צה״ל שנהרגו על מזבח הגנתה, תהיה מדינה טובה וראויה. מדינה שנאבקת למען השיויון. שנלחמת למען צדק חברתי. שאזרחיה אחים אחד לשני ודואגים לחלש ולגר. מדינה שמפיצה אור.

גם אם זה לא נראה כך כרגע, זה אפשרי. זה הזמן להתחיל להילחם על ישראל, וזה מצריך השתתפות פעילה של כולנו.

אסף זמיר הוא יו"ר סיעת "רוב העיר" וסגן ראש עיריית תל אביב

• אסף זמיר
• גזענות
• תל אביב