הסערה שהתעוררה בימים האחרונים סביב "היהודים באים" הזכירה לי דווקא סדרה ישראלית אחרת, "פולישוק". בעונתה הראשונה של הסדרה, סאטירה ריאליסטית למדי על הפוליטיקה הישראלית, נקלעה מפלגתו של השר רובי פולישוק למפולת בסקרים. קוזו אביטל, יועצו הציני והממולח, מציע פתרון: לשאת את הדגל החילוני וליזום מלחמה עם ש"ס. הוא מתאם אותה עם מקבילו במפלגה החרדית, שכמוהו נלהב מההזדמנות לסחוף את הציבור שלו. כולם מרוויחים (לפחות בתיאוריה, בפועל הממשלה בסדרה כמעט נפלה בגלל התעלול הזה).
המחאה נגד "היהודים באים", לפחות ככל הידוע לנו, היא לא תולדה של תיאום חוצה מפלגות ומגזרים - אבל גם היא פרצה בלי סיבה ממשית, וגם ממנה הרבה אנשים מרוויחים. נתחיל בתקציר האירועים: ב-23 ביולי, חודש וחצי אחרי שעונתה הרביעית של הסדרה עלתה לאוויר, שלח ח"כ משה ארבל מש"ס מכתב ליועץ המשפטי לממשלה, ובו קרא לפתוח בחקירה נגד יוצרי התוכנית בגין פגיעה ברגשות דת. "הזדעזעתי לשמוע כי התוכנית כוללת מערכונים מבישים המבקשים ללעוג להלכות הדת, למסורת ישראל, לנביאים ולמיליוני יהודים שהיהדות היא עיקר חשוב בחייהם", כתב ארבל.
יום למחרת פצח ח"כ בצלאל סמוטריץ' במתקפת ציוצים בטוויטר נגד היהודים באים, שבה הביע תמיכה בהצעת חוק של ח"כ שלמה קרעי מהליכוד להפרטת תאגיד השידור הציבורי כאן, המשדר אותה. בין היתר כתב סמוטריץ' שהסדרה הסאטירית "מבזה בחוצפה את קודשי ישראל ובזה לרגשותיהם של הרוב הגדול של אזרחי ישראל", וש"אין מקום לסדרה כזאת בשום מקום בעולם". הוא לא התייחס לקטע ספציפי מתוך הסדרה שעורר את חמתו, והסתפק בהפניה לסרטון של הרב זמיר כהן המציג כמה מהקטעים הבוטים יותר בה. בהמשך סמוטריץ' שלח גם הוא מכתב ליועץ המשפטי.
סמוטריץ' קרא ל"מחאה ציבורית חריפה" שתוביל להורדת היהודים באים, וזו אכן הגיעה, בערך. העמוד של "כאן" הוצף בתגובות נגד הסדרה, אך כפי שהראה זוהר סוסנקו ממשרד הפרסום סוסנקו-ציפריס, רבות מהן הגיעו מפרופילים שאמיתותם או היכרותם עם היהודים באים מוטלת בספק. בינתיים, במציאות, הפגינו אמש 1,500 בני אדם מול בנייני כאן בירושלים במחאה נגד התוכנית. בחזית אחרת המוחים רשמו הישג - כששר החינוך יואב גלנט הורה להסיר מתוכנית הלימודים בתנ"ך שני מערכונים מתוך הסדרה.
רייטינג, פוליטיקה וקרדיטים
היהודים באים משודרת כבר קרוב לשש שנים. עוד לפני שעלתה לאוויר היא הספיקה לעורר מהומה, כשהעלתה לרשת סרטון פרומו עם דמויותיהם של ברוך גולדשטיין, יגאל עמיר ויונה אברושמי, כשהן שרות "אבל אני/ רוצח ימני". רשות השידור לחצה על הברקס, ורק כעבור שנה הגיעה היהודים באים לטלוויזיה - בגרסה שממנה נגנזו המערכונים מעוררי המחלוקת ביותר. למרות זאת, לאורך עונותיה הסדרה ממש לא חסכה בפרובוקציות, אלא שעם הזמן היא גם זכתה להערכה מצד הביקורת ולנתוני צפייה הולכים וצומחים, בטלוויזיה וברשת.
ליהנות מאהבת הצופים זה הישג לא מבוטל לסדרה שעוסקת בדמויות מתולדות העם היהודי, מיונה הנביא ועד יונה וולך, ושלא מפחדת לדרוש מהקהל להכיר את הדת, ההיסטוריה והפוליטיקה שלנו. כך שאם מחפשים סיבה אחת למחאה הנוכחית נגד היהודים באים, זו לא הסלמה כלשהי בתכנים בה, אלא הצלחתה הגוברת - שהפכה אותה למטרה בולטת יותר לביקורת. אלא שאת הסיבה המשמעותית יותר למחאה לא צריך לחפש בשדה הרייטינג, אלא בשדה הפוליטי.
כבר תקופה ארוכה שנושאי דת ומדינה נמצאים הרחק ממוקד סדר היום הציבורי. משבר הקורונה, הסחרור הכלכלי, מחאת בלפור, הסכם השלום עם איחוד האמירויות, החשש מבחירות, ההסלמה המתחדשת בדרום וגם המאבק על נחל האסי - כל אלה דחקו לשוליים את מה שנחשב בימים כתיקונם לאחד הנושאים הנפיצים ביותר בפוליטיקה הישראלית, למגינת לבם של המפלגות והח"כים שמניפים את הדגל הזה. נסו להיזכר: עד סערת היהודים באים, האם שמעתם לאחרונה התבטאות של ח"כ מש"ס שהגיעה לכותרות?
וכאן נכנס לתמונה גם סמוטריץ'. לכמה חודשים, במהלך כהונתה של ממשלת המעבר, הוא הצליח לגעת בפסגה פוליטית כשמונה לשר התחבורה. זמינותו הגבוהה ודאגתו לזמני ההגעה של התחבורה הציבורית (טוב, חוץ מאשר בשבת) הקנו לו פופולריות גם הרחק מהציבור שלו, בקרב ליברלים שהסכימו לבלוע קצת גזענות ולהט"בופוביה כדי שהאוטובוס יבוא בזמן. אבל אז הבחירות השלישיות הגיעו, כחול לבן נכנסה לממשלה וימינה יצאה. נפתלי בנט המציא את עצמו מחדש כאופוזיציה פופולרית בנושא הקורונה, ואילו סמוטריץ' נשאר מיותם.
רגע לפני שתקף את היהודים באים, סמוטריץ' עוד הספיק להיכנס למלחמת קרדיטים עם אותו ח"כ משה ארבל מש"ס, כשהציע להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לבחינת האלימות נגד הציבור החרדי. אז שארבל יגן לבדו על קודשי ישראל מפני סדרת הסאטירה המאיימת עליהם לכלותם? למה, מה קרה? יש מספיק מחאה לכולם. גם לח"כים נוספים מש"ס ובימינה, לגורמים שמרניים במרכז הליכוד, לרבנים ולאישים נוספים, שבימים האחרונים מתחרים ביניהם באמירות קשות יותר נגד היהודים באים.
דת? בואו נדבר על זה
הפרשה הזאת טובה לח"כים הדתיים והחרדים, אבל לא רעה גם לנושאי הדגל החילוני-ליברלי, שזוכים גם כן בהזדמנות להרוויח נקודות בציבור שלהם. יאיר לפיד, לדוגמה, צייץ אתמול: "אלה שקוראים להם 'אנרכיסטים' מפגינים נגד הרס הכלכלה, האיום על הדמוקרטיה והשחיתות השלטונית. אלה שקוראים לעצמם 'לאומיים' מפגינים נגד תוכנית מצחיקה בטלוויזיה".
במפתיע, המחאה הזאת עשויה להיות טובה גם ל"היהודים באים" עצמה. בהקשר הזה אני לא ציני: יוצרי ושחקני התוכנית ודאי עוברים עכשיו תקופה קשה, סופגים איומים והודעות נאצה, וגם חוששים שהתאגיד ייכנע ללחצים ויוריד אותה מהמסך (הימור שלי: לא יקרה). אלא שבהנחה שהסדרה תשרוד, בטווח הארוך היא רק תרוויח מהמחאה. היהודים באים היא תוכנית סאטירה מצליחה ומשמעותית, אבל היא עדיין לא מיתולוגית. יצירות סאטיריות שזכו למעמד הזה - ניקוי ראש, החמישייה הקאמרית, המחזות של חנוך לוין - הגיעו אליו בין היתר בזכות העובדה שהכעיסו מאוד את הממסד, לעתים קרובות הדתי. ייתכן שסמוטריץ' וארבל העניקו ליהודים באים את אותה מתנה ממש.
יש רק כמה אנשים שלא מרוויחים מהסערה הזאת: אנחנו, הציבור. גם אם מתעלמים משאר הדברים שקורים מסביב, יש מספיק נושאים שראויים לדיון אמיתי בכל הנוגע לדת ומדינה, ובראשם השאלה אם הגיע הזמן להפריד בין השניים. אפשר גם לבחון מחדש את שליטת הרבנות בנישואים, גירושים, הלוויות, כשרות וגיור - שסופגת לא מעט ביקורת גם בחוגים דתיים. אפשר לפחות לדבר על הפעלה מסודרת, ברמה הלאומית, של תחבורה ציבורית בשבת באזורים חילוניים, שלפי סקרים גם רבים בציבור הדתי תומכים בה. אבל הרבה יותר קל ומשתלם לגרור את כולנו לריב על הנושא החשוב ביותר בתולדות העם היהודי - היהודים באים.