קוראים לו שון מרפי והוא אחד משחקני הסנוקר המלהיבים ביותר בעולם. הוא לא רק מוכשר כמו שד – בשנת 2005 הוא בא משומקום וזכה באליפות העולם – אלא גם בעל אוריינטציה התקפית מובהקת, החומר שממנו עשויים שחקנים שאוהדים אוהדים. את כל זה אני יכול להגיד לכם היום, אחרי עשור וחצי של צפייה אדוקה בסנוקר. אבל בשנים הראשונות שלי כאדם שבוהה בכדורים קטנים צוללים לתוך חורים קטנים, שון מרפי היה בשבילי רק דבר אחד: השמן ההוא.
כן, אשכרה שנים לקח לי להבין שה"אוף נו" שיוצא ממני בכל פעם שאני רואה את מרפי ביורוספורט קשור לא לאיך שהוא משחק אלא לאיך שהוא נראה. ברומן "בן הקרקס" יש לג'ון אירווינג דמות נהדרת של רב-מלצרים שנמצא תמידית במצב של בוז כלפי כל מה שעיניו רואות. בשלב מסוים הוא בז לגיבור על כך שהוא מרשה לעצמו להיות שמנמן למרות שהוא נמוך. כשצפיתי במשחק אדיר של מרפי וסופסוף נפל לי האסימון בקשר ליכולות שלו, חשבתי על רב-המלצרים ההוא. ולא רק בגלל שמלצרות וסנוקר הם מהענפים הבודדים שבהם יוצא לך לראות גברים בווסט.
שמן מאז ולתמיד
בוז. זה מה שזה. בעצם פעמיים בוז: פעם אחת כי שון מרפי מעז להיות שמן בספורט שהאוהדים שלו ממילא צריכים להתגונן כל הזמן בפני אלה שלא מבינים מה ספורט בזה; ופעם שנייה - בוז אישי שלי. בוז של אחד שפעם-פעם היה די עגלגל ומשך את עצמו החוצה בשערות ראשו וכפיפות בטנו.
אם היית עגלגל בעבר ואתה כבר לא, הבוז שלך כלפי העגלגלים בהווה הוא עניין של צורך נפשי. אתה חייב לבוז להם כי אתה חייב לבוז לעגלגל שהיית, אחרת ייגמר לך כוח הרצון להיות הכבר-לא-עגלגל שאתה. כל הספורט הזה, כל ההימנעויות האלה – אתה הבאת על עצמך סגפנות. זה בלתי נמנע שתתעב אנשים שמביאים על עצמם סופגניות.
אבל גם אנשים שמעולם לא היו שמנמנים בעצמם בזים לשמנמנים שסביבם, בגלל ששומן הולך אצלנו יד ביד עם חולשה, עם לוותר לעצמך, עם פינוק. אנחנו לא רוצים לראות את זה מסביבנו כי כולנו חושדים בסתר ליבנו שזה מה שאנחנו – חלשים, ותרנים, מפונקים. ילדים קטנים. ההבדל היחיד בין מי שבאמת היה כזה ומי שתמיד היה רזה הוא בעומק המוטיבציה לבוז.
שון הדובון
אנשים שנופלים קורבן לשיימינג שומן משלמים על החרדות של כולנו. זה איום ונורא, ובאותה נשימה אני לא מאמין שיש מזור לעניין הזה. לא כל עוד אנחנו חיים בחברת שפע, שבה המשוואה היא הימנעות = אופי. קחו אותי לדוגמה: נכון אומרים שמודעות עצמית היא חצי ניצחון? אז אני לגמרי מודע לכך שאני שמנופוב, ועוד מהסיבה הכי עלובה שיש להיות פוב: החשש, ובמקרה שלי הידיעה הברורה, שעמוק בפנים אתה כזה בעצמך. נו, אז מה. אני עדיין יושב וכותב פה על השמן ההוא, שון מרפי.
בסוף הוא עשה דיאטה. זה בגדול הסיפור: המשחק ההוא שבו השכלתי סוף סוף להתלהב משון מרפי בא אחרי שהוא הוריד כמה וכמה קילוגרמים והשיג לוק פחות או יותר ממוצע, הגם שלחלוטין לא ספורטיבי. ואם כך, אז המסר המדכא שלי הוא שהפתרון היחיד לשמנופוביה הוא ביעור שומן.
אליפות העולם בסנוקר נפתחת השבוע, ואשמח מאוד לראות את שון מרפי משחזר את ההישג שלו מ-2005. אחרי הכל, הוא כבר לא שמן. כבר לא מעליב לי את הספורט. כבר לא מזכיר לי את עצמי לפני שהמהות שלי הפכה לפוביה שלי.