אני פספסתי את המסע לפולין. הייתי תלמידה איומה ובתיכון שלי, בתחילת שנות ה-90, רק מתי מעט מצטיינים נבחרו לצאת למסע שנחשב אז יוקרתי ומרגש. אני לא הוזמנתי. בדיעבד, מדובר במזל אדיר נוכח העובדה שבקושי שרדתי את הביקור הכיתתי ב"יד ושם" אי שם בכיתה י'. חדר אחרי חדר של תמונות, המוני ילדים - כמעט כמוני, רק בשחור לבן - שולחים אלי מבטים חודרים ומשתקים. אחר כך לא ישנתי חצי שנה וגם בשעות בהן הסתובבתי ערה הפחד מהרוע לא הירפה והומחש בהזיות על תורים ארוכים לתאי גזים, נאצים שלוקחים ממני את אמא ומשפילים את אבא. וכל זה רק מביקור במוזיאון. ממרום שנותיי ברור לי שמסע למחנות ההשמדה בפולין היה פוגע בי בצורה קשה הרבה יותר.
השבוע, כשאחייני בן ה-17 גולל באוזניי שיחה עם מחנך כיתתו, בה בישר לו שהוא לא מתכוון להצטרף למסע לפולין, הסתקרנתי לדעת למה. "אני חושב שאני אהיה מוכן, שאולי אפילו ארצה לראות את המקומות האלה יום אחד", הוא אמר, "אבל לא עכשיו, אני לא מרגיש שאני מוכן לראות את זה כל כך מקרוב. ואני חושב שאם אני אגיע לשם עוד עשר שנים נגיד, אני אבין את הדברים לגמרי אחרת". אז תגידו לי, איך זה שנער בן 17 מבין את חוסר הבשלות שלו לעמוד בפני חוויה כזאת ושרי החינוך לדורותיהם לא מבינים את זה?
מה בעצם רוצים שם, במשרד החינוך, שבני ה-16 וה-17 ילמדו במחנות המוות בפולין? האם בכלל מדובר ב"לימודי" שואה, או ב"חווית" שואה? כי הרי מהי מטרת המסעות האלו אם לא לנסות "לאפשר" לנוער לחוות, לחוש, להרגיש ולדמיין את מה שעברו הקורבנות והניצולים. מדוע משרד החינוך כל כך משתוקק לזעזע אותם בקרמטוריומים, בורות הריגה, ערמות של נעלים וקברי אחים במקום אשכרה ללמד אותם? יכול להיות שמפני שקל יותר (ובסופו של דבר גם זול יותר במימונם של ההורים) לשלוח אותם לאושוויץ במקום להעמיק בנושא ההיסטורי באופן רציני, בתהליך איטי, שנוגע לא רק באותו אירוע חשוב ומזעזע, אלא במלחמה ששינתה את פני העולם כולו ולא רק את גורלו של העם היהודי?
כמעט פורנוגרפי
ישבתי מול האחיין שלי וחברו שכן מצטרף למסע והקשבתי לשיחה שלהם. "אבל למה אתה לא רוצה לבוא?" הקשה עליו החבר, "נהייה ביחד, כל החבר'ה. זו חוויה". והוא לא התכוון לזה שהם ישתכרו או יהרסו את המלון. ממש לא. הוא באמת סקרן להגיע לשם, לראות, להרגיש. הנערים האלה, שבואו נהיה לרגע הוגנים ונקרא להם בשמם – ילדים - פשוט מרגישים שהם יוצאים לחוויה. אין להם שום יכולת לתפוס או להכיל את הנסיעה הזאת אחרת מלבד כחוויה של מסע נעורים. רובם לא מבינים שבמסע הזה יעשה על גבם סיבוב ציני להחריד הכולל שימוש בנרטיבים לאומיים שמתעקשים לקשר בין העבר האיום של עמנו באירופה לבין העתיד האיראני הבא עלינו לכלותינו.
מספר חודשים לאחר המסע לפולין, בו יעמדו דום וירכינו את ראשם עשרות פעמים, הם יתגייסו לצבא ושוב ירגישו, בתמימותם, שמדובר במסע נעורים מספר 2. הם לא מבינים שהמערכת מנצלת את תמימותם. לא המסע לפולין ולא הגיוס לצבא הם מסעות או חוויות נעורים. מדובר "בעונשים קולקטיביים" במדינה שמתמכרת מידי שנה ל"אורגיה" של לאומנות ומוות ובמקום לבקר את עצמה בביתה שלה, לבחון את עברה, לבדוק את ההווה שלה ולשפר את עתידה, מעדיפה לשלוח את נעריה לעלות לרגל לפולין ולהשריש את תחושת הקורבנות.
האופן בו משתמשים במסעות האלה, בזיכרון, בקורבנות ובניצולים הוא כל כך ציני ואינטרסנטי, כל כך גס ומזלזל, כמעט פורנוגרפי, עד שאי אפשר שלא לעצור לרגע ולשאול למה? ואיך? איך עשרות אלפי הורים עדיין שולחים, שנה אחרי שנה, את ילדיהם לאירופה עבור 5,000 שקלים, ואלוהים יודע באיזה מחיר רגשי? ככה, בלי ספקות, בלי מחשבה, כאילו אין הקשר. שולחים עשרות אלפי ילדים דרך שערי אושוויץ, עטופים בדגלי ישראל למסע בעקבות השמדתו של העם היהודי, מבלי לחשוב שעוד רגע קט יחליפו, או יתווספו, לדגלים הללו גם רובים. ואותם נערים יחזרו לארץ אחרים וירגישו שהדברים הפכו מאוד אישיים עבורם. כמו שהאחיין שלי אמר- "שישה מיליון איש מתו בשביל המדינה הזאת ואתה הולך להתגייס, אז מה תעשה? תחזיק נשק או תהיה פקיד"?.
המציאות הזאת, אותה מציגים לילדים שלנו, נבנתה לאורך זמן, והיום נדמה שיש יד מכוונת היישר מנאומים בקונגרס - לביקור באושוויץ - לבקו"ם. היד הזאת, שנבחרת שוב ושוב למלוך עלינו, צריכה לאסוף קהל חדש, קרי הנוער של היום והחיילים של מחר, ולעדכן אותם במושגים החדשים, באויבים החדשים.
ואולי, וזו המחשבה המפחידה ביותר, זה מפני שהיד המכוונת בפאניקה. ניצולי השואה, הסובלים מדלות מחפירה ביחס הפוך להשקעת מערכת החינוך במסעות לפולין, הולכים ומתמעטים. העדים והסיפורים הולכים ונעלמים, ואיתם הפן האישי. עוד מעט לא יהיו ניצולים ממחנות ההשמדה בפולין ובכלל. הם לא יוכלו לספר את סיפורם, אבל דור חדש היה שם, ובעוד שלושים שנה גברים ונשים בני חמישים יוכלו להגיד- לא הייתי בשואה, אבל הייתי באושוויץ, עברתי שם חוויה שחיזקה אותי לכל החיים.